עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:
אדם ריפקין הגדיר את ה"טובה של 5 דקות" – כשלנותן היא השקעה קטנה, אבל למקבל היא משמעותית ■ רפקין הגדיר: בכל יום הוא יעשה 3 חיבורים שימצאו ערך בהיכרות ■ אז הוא שם לב שהבקשות עם ערך פחות נעלמו
בטיסה, אומרים לנו במקרה חרום, קודם כל לשים את המסכה עלינו ורק אחר כך על מי שלידנו, אפילו אם זה הילד שלנו. זה לא אינטואיטיבי כי כהורים, אנחנו קודם כל נטפל בילד, רק אחר כך בעצמנו. אבל כהורים אנחנו גם מכירים את המצב הזה שאנחנו כלכך עמוסים, עייפים, על הקצה, שאנחנו לא יכולים לתת יותר, אפילו לא טיפה. מסתבר, שהרעיון הזה חשוב מאד לעולם העבודה, הן ברמה האישית, ההצלחה שלנו בקריירה, והן ברמה הארגונית, יצירת סביבת עבודה מאפשרת. הטור של היום מתבונן בכל סוגי הנתינה.
המונח של "נותנים" מוכר לרבים מספרו של אדם גרנט "תן וקח" (בהוצאת כנרת זמורה ביתן), שם הוא מחלק אותנו לשלושה סוגי אנשים. הרוב,50-60% שומרים על שיווי משקל בין נתינה לקבלה, הוא קורא להם "משווים". השאר מתחלקים פחות או יותר שווה בין אלה שלוקחים לאלה שנותנים. הלוקחים רואים כל מגע כהזדמנות לקדם את האינטרסים האישיים שלהם. הם גורמים לכם להרגיש אתם חייבים לעזור להם ואין להם שום בעיה לקחת מזמנכם. ולגבי הנותנים, המחקר של גרנט הראה שהם נמצאים בשני הקצוות של ההצלחה העסקית, בתחתית וגם בפסגה. והשאלה המעניינת הייתה, מה מבחין בין נותנים שמצליחים ובגדול, לבין אלה שנכשלים ובגדול. וכאן מסמן גרנט שני סוגי נותנים, הבלתי אנוכיים ואלה השומרים על עצמם. הראשונים יסתכלו תמיד על האחר ולא על המחיר שהם ישלמו, אין להם גבולות ובכך הם מביאים את עצמם לעומס ופוגעים בעצמם ובאלה שהם לא יוכלו לעזור להם. דווקא הנותנים השומרים על עצמם נותנים ביד רחבה אבל מכירים את הגבולות שלהם. במקום לומר כן לכל בקשה הם יבדקו אילו בקשות בעלות השפעה גדולה יותר ויוודאו שמחיר הנתינה לא גדול מהמחיר שישלמו עליה. הם יודעים שכל אמירת "לא" משחררת את הזמן לומר "כן" למה שהכי חשוב.
בעולם עבודה של שיתופי פעולה ועבודת צוות לרוחב יחידות פעילויות, נוצר עומס רב על אלה שמטבעם מושיטים יד לעזרה. במאמר של HBR על העומס שבשיתופי הפעולה בארגון, מספרים החוקרים שברוב המקרים 20-35% משיתופי הפעולה הפורים נובעים מעשייה של 3-5% מהעובדים. אלה האנשים בארגון שאנחנו מכירים ככאלה שיכולים ורוצים לעזור והם נקראים לפרויקטים, לתפקידים, למשימות, לתרום מעבר לתפקיד שלהם ובכך להעצים את הצוות והארגון. זה נשמע טוב, אבל מהר מאד אותם אנשים יכולים להפוך להיות צווארי בקבוק עבור הארגון, שלא לדבר על העומס והלחץ עבור עצמם. זה כר פורה לנותנים להגיע אל הקצה, כשעובדים שמושיטים יד בקביעות מתוגמלים על ידי עוד ועוד בקשות לעזרה וטובעים בים הפגישות והמיילים. וזה מוביל לכך שהם לא מצליחים לעשות מה שהבטיחו ואולי אפילו את מה שהם מחויבים אליו במסגרת תפקידם, ובכך במקום לקבל הערכה על העזרה שהם מציעים, הם מתסכלים את סביבתם ופוגעים בצוות ובתפקוד של עצמם.
עודף נתינה פוגע גם באחרים
כאן החוקרים מפרידים בין שלושה סוגים של נתינת ערך בשיתופי פעולה: מידע, חברתי או אישי. משאבי מידע הם ידע ויכולות, מומחיות שאפשר להעביר בדרכים שונות, לא תמיד באופן אישי. משאבים חברתיים הם המיקום ברשת, בהיררכיה, הגישה שיש לאדם בארגון, כל מה שיכול לעזור לאחרים בארגון לשתף פעולה. והמשאבים האישיים רק הם הזמן והעבודה העצמיים. ההבחנה הזו חשובה מאחר ומשאבי מידע ומשאבים חברתיים ניתן לחלוק מבלי שהם יורידו את ה"מלאי" של הנותן. וזאת לעומת משאבי זמן ועבודה שאם נשים אותם במקום אחד, לא נוכל לעשות משהו אחר. יותר מידי פעמים אנחנו מזמנים את המשאב האישי (למשל פגישה של שעה) כשאפשר בעצם לבקש מידע או חיבורים (מייל או הפניה של חמש דקות).
בגיליון ינואר של HBR מספרים אדם גרנט ורב רבל על מחקר שנעשה עם 400 מורים בבתי ספר בארה"ב, מחקר שבחן את הקשר בין מידת הנתינה לבין הצלחת התלמידים. קחו לדוגמא מצב בו מורה עוזרת אחרי השיעור לתלמיד שלה, והוא מבקש לצרף חבר, תלמיד מכיתה אחרת שתעזור לו גם. מורה שתצרף את התלמיד גם תיתן וגם תשמור על עצמה. אבל מה שמעניין זה שמורה שתקדיש זמן נפרד לתלמיד השני, כביכול הלכה מעל ומעבר ועזרה לו באופן פרטני על חשבון הזמן שלה, בפועל התלמיד הזה יצליח פחות מזה שהצטרף לשיעור עם חברו ולא הכפיל את זמן ההשקעה של המורה. למה? כי אם אתם לא חושבים על זמנכם בכלל ונותנים בלי גבול, אתם פוגעים בעצמכם אבל מסתבר שאתם פוגעים גם באלה שאתם מנסה לעזור להם.
מי שנמצא בצומת שבה מקבלים פניות רבות מכיר את התחושה הזו. מקבלים פניות, בקשות מסוגים שונים, ויש תחושה שצריך להגיב לכולם, שאם לא נגיב זה יהיה לא מנומס. זה אגב נכון גם בעבודה, המיילים, הבקשות לישיבות, להשתתפות בוועדות. בטור מקסים כותבת הבלוגרים קרולין מגרוא שלפעמים, דווקא הבחירה לא להגיב היא הבחירה הכי נכונה, שיווי המשקל בין נימוס וחיבור לבין גבולות והיכולת לשלוט במה אנחנו עושים עם הזמן של עצמנו. לוודא שהערך המתקבל מהנתינה גובר על המחיר שאתם תשלמו עליה.
כששמעתי לראשונה את המונח "טובה של 5 דקות" הלכתי לחפש אותו ומצאתי את הסיפור על אדם ריפקין. ריפקין יזם מצליח מעמק הסיליקון, שם טובות הן סוג של מטבע נסחר, משהו שאתה מבקש ונותן. ומאחר וכולם עסוקים, ריפקין החליט לתת אבל בתנאים שלו והגדיר את טובת 5 הדקות, זו שלנותן היא השקעה קטנה אבל עבור המקבל היא עושה הבדל משמעותי. בחמש דקות, הוא אומר, אתה יכול לבדוק מוצר או לקרוא הצעה ולתת משוב תמציתי, להכיר בין שני אנשים במייל כתוב היטב, להמליץ על אדם, מוצר או שירות, לשתף משהו משמעותי ברשת חברתית וכו'. מאחר והוא מאד מקושר, חיבור בין זרים היתה הדרך המועדפת עליו לעזור. יום אחד הוא הגדיר מטרה, כל יום הוא יעשה שלושה חיבורים בין אנשים שימצאו לדעתו ערך להכיר אחד את השני. לפתע הוא שם לב שהבקשות האחרות נעלמו וכולם ידעו שהוא המקור הכי טוב להמלצה וחיבור.
שווה לבדוק איך הכי נכון לנו לעזור. מומחים משתפים ידע, מנחים משתפים יכולות, מנטורים משתפים בעצות. אם יש לכם רשת קשרים אתם יכולים לעזור בחיבורים, ויש כאלה שפשוט יהיו שם, יגיעו מוקדם, ישארו מאוחר, יתנדבו, יתנו כתף, עוד יד, תמיכה וחיבוק. ההמלצה היא שלא תנסו להיות הכל לכולם. תשאלו את עצמכם, איפה החוזק שלי, מה הערך הייחודי שאני יכול להביא לאחרים, הדברים שאתם עושים טוב ונהנים מהם. זה יבטיח שהנתינה לא תגרע מכם ותביא ערך למקבל. אל תתנו כי צריך, תנו כי אתם בוחרים ותתמקדו במקומות שבהם הנתינה שלכם תהיה משמעותית. וכן, מותר גם לומר לא לבקשות שהן לא כאלה. כי בסופו של יום, דווקא אלה שנותנים עזרה ממוקדת, שתורמים את הרעיונות הטובים ביותר, דווקא הם שומרים על הזמן שלהם כדי שיוכלו גם לעבוד על המטרות האישיות. אז בפעם הבאה שאתם מרגישים את הלחץ להגיב, תנסו לעצור לרגע ולהזכיר לעצמכם שאתם לא חייבים, שיש לכם את היכולת לבחור ואת הסמכות להחליט מה לעשות עם הזמן והנתינה שלכם.
