Home»ארגונים»הכישלון הוא שותף של ההצלחה, לא אויב

הכישלון הוא שותף של ההצלחה, לא אויב

מה אפשר ללמוד מפרופ‘ יוהאנס האוסהופר מאוניברסיטת פרינסטון שפרסם קורות חיים של כישלונות שחווה ומחוג הספקות שהקים היזם טריסטן האריס

0
Shares
Pinterest Google+

עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:

מה אפשר ללמוד מפרופ‘ יוהאנס האוסהופר מאוניברסיטת פרינסטון שפרסם קורות חיים של כישלונות שחווה ומחוג הספקות שהקים היזם טריסטן האריס

אנחנו לא אוהבים לחשוף אותם. את הכישלונות, החולשות, הקשיים, אפילו ההתלבטויות, אלה של החיים בכלל ובמיוחד בתחום הקריירה. קורות החיים שלנו מספרים על רגעי ההצלחה, את התפקידים שעשינו, את ההכשרות שסיימנו. במדיה אנחנו משתפים את העסקאות שסגרנו, ההרצאות שנתנו, הלקוחות שהמליצו, הכנסים שהזמינו. ובפורומים עסקיים יזמים משווים רמות השקעה, מכירות, תחזיות. מי שמתבונן באוסף המרשים הזה של העשייה והאנשים מכיר את תחושת הנחיתות אל מול תמונת ההצלחות. כי לרגע אנחנו שוכחים שמאחורי כל אלה מוסתרים הסודות של כל התפקידים שלא קיבלנו, ההכשרות שלא סיימנו, העסקאות שלא סגרנו, ההרצאות שלא נתנו, הלקוחות, ההשקעות, המכירות שלא הגיעו. והסוד הגדול מכולם, שדווקא כל אלה שלא, דווקא הם הרוב. בעוד כרטיסי הביקור הפומביים שלנו משקפים רק נתח מאד קטן של הניסיון שלנו. ואולי דווקא החלק הזה, המוסתר, הוא הנתח החשוב מכולם. הטור של היום מתבונן איך נבנים מכל מה שלא מצליח.

...

הכי נוח לרגע להסתכל דווקא על עצמנו פנימה. תחשבו על המנהל המיתולוגי שלכם. בתקווה שהיה לכם כזה, אתם חושבים עכשיו על מישהו שהיה משמעותי בקריירה שלכם. עכשיו תחשבו מה עשה אותו כזה. הוא אתגר אותי, היא תמיד אמרה לי את האמת, הוא דחף אותי לדברים שלא חשבתי שאוכל לעשות, היא ידעה להגיד לי את מה שהייתי צריכה לשמוע. אנחנו זוכרים את המנהלים המיתולוגיים שלנו לא בגלל שהם קידמו אותנו או נתנו לנו העלאה אלא בגלל שהם עזרו לנו לגדול, בעזרת משוב איכותי, הנחייה, דחיפה איפה שצריך. ואם עוצרים לחשוב על זה בהקשר של הצלחות וכישלונות, המנהלים המיתולוגיים שלנו עזרו לנו לראות את החולשות שלנו כך שנוכל לצמוח מהם, הם עזרו לנו לראות את הכישלונות כמקפצות ללמידה ולאתגר הבא. הם גידלו אותנו דווקא דרך החלק הזה בקורות החיים שאנחנו לא מפרסמים, כי הם לא פחדו להכיר אותו, להתמודד אתו ולעזור לנו לעשות בדיוק את זה.

בספרה הנהדר של טינה סיליג, דברים שהלוואי שידעתי בגיל עשרים, מציעה לנו המחברת, ראש החוג ליזמות בבית הספר להנדסה באוניברסיטת סטנפורד, לכתוב קורות חיים של כישלונות, כולל הלמידות מכל כישלון כזה. לטענתה, הלמידות האלה, במיוחד במקומות בו מתחנו את גבולות האפשר, סללנו דרכים חדשות ולקחנו סיכונים, הם סיפור הקריירה שלנו. יותר מזה, אומרת סיליג, ארגונים מגייסים אנשים ובטח משקיעים ביזמים לא רק בגלל הצלחותיהם, אלא דווקא בגלל הכישלונות שלהם, אלה שמבטיחים שיש טעויות שהם לא יעשו יותר אבל יותר מכך, מבטיחים שהם לוקחים על עצמם אתגרים שמרחיבים את היכולות שלהם.

מתן פומבי לרשימת הכישלונות היא גם דרך מופלאה לעזור לאחרים להתמודד עם הקשיים בקריירה. אנחנו הרי מכירים באופן אינטימי את הדרך האמתית שעשינו, העליות והמורדות, אבל אלה שסביבנו, שרואים רק את מה שגלוי, עשויים לקבל תמונה שגויה לגבי כל מה שזה לוקח, להגיע לאן שהגענו. לפני כשנה ניצת השיח הזה סביב מעשה לא שגרתי שעשה פרופסור האוסהופר מאוניברסיטת פרינסטון, כשפרסם קורות חיים של כישלונות, כולל כל התארים שלא התקבל אליהם, המימון שלא זכה בו, המחקרים שנדחו על ידי כתבי העת. בהסבר שנתן למהלך יוצא הדופן הזה הוא מודה שדווקא רוב מה שהוא מנסה לעשות לא מצליח אבל הכישלונות, בניגוד להצלחות, לא חשופים. הוא מספר שערך את רשימת הכישלונות הראשונה כשרצה לתמוך בחבר שחווה כישלון משמעותי. ואז הבין שהפרספקטיבה הזו, שלפעמים דברים לא הולכים כפי שהיינו רוצים, חשובה במיוחד לתלמידים ולחוקרים שסביבו. וחשוב שיבינו שרשימת כישלונות ארוכה היא דבר טוב, היא מסמנת שאנחנו מנסים דברים חדשים ולא הולכים על בטוח.

וזו אגב, לא רק סוגיה אישית אלא גם נושא חשוב להתמודדות ארגונית. דווקא בעידן הזה, של שינויים גדולים ותזוזות במודלים עסקיים מקובלים, ארגונים חייבים להתמודד, אפילו לעודד, את הקולות שלא הולכים בתלם, את מי שרואה הזדמנויות גדולות וסכנות גדולות עוד יותר. אבל ארגונים לא בנויים לקצוות האלה ודווקא בגלל זה שווה להקשיב לאסטרו טלר, המנהל המיתולוגי של מעבדת גוגל X. זו המעבדה שבה גוגל מנסה מה שמוגדר Moonshots, יריות לירח, על שם האתגר של קנדי לשים אדם על הירח בתוך עשור, אתגר שרתם חלומות ותעשיות שלמות לעשייה עם כיוון. להרצאה של טלר ב TED, שזכתה למעל 2.3 מיליון צפיות, קוראים "התוצאה הלא צפויה של היכולת לחגוג כישלונות". המתכון של X מתחיל בבעיה מאד גדולה, כזו שמשפיעה על מיליוני אנשים, בעיה שרוצים למצוא לה פתרון רדיקלי, אבל להבטיח שהוא גם בר ביצוע. וכאן אנחנו מגיעים לתרבות היוצאת דופן של X, זו שטלר מגדיר כ"הסוד של X", העובדה שרוב הזמן מנסים שם לשבור דברים, להוכיח שהם לא נכונים, לא יעבדו, שהרעיון יכשל. דווקא המרוץ הראשוני הזה אחר החלקים הכי קשים, הניסיון להרוג את הפרויקט, דווקא הוא מוגדר כמתכון להצלחה, יוצר שיווי משקל מעניין בין אופטימיות ללא גבולות שמניעה את האתגרים ביחד עם סקפטיות בריאה שמוודאת שהם נטועים במציאות. ובשביל זה צריך ללמוד להיכשל מהר. אבל כולנו יודעים שזה בדיוק החלק הכי קשה, שאם אנחנו עובדים על הפרויקט אנחנו רוצים להאמין בו ובטח לא רוצים להוכיח שהוא לא אפשרי. וממילא עובדים, במיוחד שכירים, לא רוצים להיכשל. כי אם ניכשל אולי לא נקבל פרויקט אחר, לא יעריכו אותנו מקצועית, אולי אפילו נפוטר. ולמרות זאת, בגוגל X גורמים לזה לקרות, מתוך ההבנה שהדרך היחידה לגרום לאנשים לעבוד על חלומות גדולים בעלי סיכויים קלושים ולהתחיל דווקא בלנסות ולהרוג אותם זה להפוך בדיוק את זה לדבר הפשוט ביותר, המצופה, אפילו מתוגמל. בארגון הזה הכישלון הוא הדרך הבטוחה. הצוותים הורגים רעיונות מהר כי על זה הם מקבלים תשואות, בונוסים ואפילו קידומים. וכך הם לומדים שספקנות, איתגור, שאלות קשות הם לא האויב של חלומות ואופטימיות, הם השותף שלהם. ואת השותף הזה, המאתגר, המכשיל, צריך כדי לא רק לחלום אלא גם להצליח להפוך חלומות למציאות.

חוק הספקות

רובנו עדיין לא עובדים בסביבה כזו, שמאפשרת להדהד בבטחה את המחשבות על מה שקשה, שלא מצליח, שעשוי להיכשל. פתרון מאד מעניין שמעתי מיזם, שמצא את עצמו עם שאלות קשות על הפער בין הכוונה הערכית שביסוד הפתרון שיצר, לאופן שבו הוא נמכר בסופו של דבר. טריסטן האריס רצה לעזור לאנשים ללמוד והקים סטרטאפ מבוסס על טכנולוגיות שכנוע, כשהמטרה שלו הייתה לשכנע אנשים לצרוך ידע. אבל הלקוח שלו, מגזין ה Economist, עשה שימוש בטכנולוגיות השכנוע כדי להשאיר את הקוראים כמה שיותר בתוך האתר. האריס, על פניו באמצע ההצלחה, שאל את עצמו אם לכך התכוון כשרצה לעזור לאנשים ללמוד, איך הוא מרגיש עם העובדה שמה שהוא עושה בפועל זה לתפוס את תשומת הלב שלהם אצל הלקוח שלו ולהשאיר אותה שם כמה שיותר. ומתוך ההבנה ששאלות כאלה אי אפשר לשאול בכל מקום אבל שהוא בטח גם לא היחיד שמחפש מישהו לדבר אתו, הוא יצר את חוג הספקות Doubt Club, מקום בטוח שבו אפשר לדבר בפתיחות, עם אנשים דומים, על ספקות, התלבטויות, כישלונות שעולים ליזמים בשלבים שונים של הפעילות. האריס, אגב, מכר בסוף את הסטרטאפ שלו לגוגל.

כי דווקא בכל מה שקשה אנחנו לא לבד, מסביבנו רבים וטובים שעשו את הדרך הזו לפנינו, ששאלו את השאלות, גם אם לא בקול רם, שנכשלו, נפלו, התאכזבו. אנחנו הרי יודעים גם כיחידים וגם כמנהלים וארגונים שאספנו בסל שלנו אוסף גדול של כל מה שלא הסתדר כמו שרצינו, כמו שתכננו, כמו שחשבנו. והאוסף הזה גדול יותר ממה שאנחנו מראים לעולם. אבל מה שחשוב באמת באוסף הזה, הנסתר, שדווקא הוא שהפך אותנו למי שאנחנו, דווקא הבחירות שעשינו ושלא עשינו ברגעים שלא הלכו כצפוי, דווקא הן הבחירות החשובות. כי הטרגדיה האמתית איננה הכישלון עצמו אלא רק חוסר היכולת לחזור ממנו אל העשייה. אז אל תפסיקו לנסות.

לינק לטור בגלובס ב 17.01.2018