Home»חינוך»ההפרדה בין מדעים מדויקים למדעי הרוח כבר לא עובדת

ההפרדה בין מדעים מדויקים למדעי הרוח כבר לא עובדת

מסלולי התואר האקדמי הקיימים לא עונים על דרישות עולם העבודה החדש ■ פיוז'ן וגמישות הן מילות המפתח

0
Shares
Pinterest Google+

עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:

מסלולי התואר האקדמי הקיימים לא עונים על דרישות עולם העבודה החדש ■ פיוז'ן וגמישות הן מילות המפתח

לפני 20 שנה ניצחה לראשונה המכונה את האדם במשחק שח. אבל ב 20 השנים שחלפו מאז הוכפל מספר האנשים המדורגים כמסטרים במשחק דווקא בזכות היכולת לצחצח חרבות אל מול המכונה ולשפר את יכולתם. חשוב לזכור את זה, שכן בו בזמן שאנחנו מתמודדים עם האפשרות שהטכנולוגיה תחליף יכולות וניסיון ונאבד תפקידים ומקצועות ואולי אפילו עבודה, יש גם סיכוי סביר שהמידע שנאסף והיכולת לעבד אותו תעזור לנו לזהות תחומי עניין ולמקד יכולות וניסיון חדשים. הקול החסר בשיח הזה היום הוא קולה של ההשכלה הגבוהה, שגם היא חייבת להיות שותפה פעילה בשינויים השכלה גבוהה לעידן החדשהעוברים על עולם העבודה. ולא, לא מדובר כאן על שינויים קוסמטיים בדמות עוד מסלולי לימוד עם שמות עדכניים. בעידן החדש צריך לברוא מחדש את ההשכלה הגבוהה כך שתעזור לנו לזהות ולהתפתח בתחומי הידע המתאימים לנו, תבנה לנו את היכולות החדשות ותספק את הדבר הבא שגם אנחנו וגם הכלכלה זקוקים לו. עדיין מוקדם לומר אם העדר שיח פעיל בנושא מרמז על כך שמערכות ההשכלה הגבוהה לא ישכילו להתאים את עצמן לעולם החדש ונגלה בתוך כמה שנים שהיכולת של העובד החדש להכשיר את עצמו לאורך כל חייו תצמח ממקום אחר. הטור של היום בוחן מה, איך ומתי נלמד בעולם החדש.

האקדמיה היום מציעה הכשרה בחבילות שמגדירות את התחום הנלמד ובאות ביחידות של 3 או 4 שנים במוסד אקדמי יחיד. בעולם של מקצועות משתנים ולמידה לאורך כל החיים יש סיבה טובה להניח שהחבילות האלה יתפרקו. תחשבו על מה שקרה בעולם המוסיקה, שבו כבר לא צריך לרכוש תקליט שלם בשביל לשמוע כמה שירים אהובים. גם בעולם ההשכלה החדש יש סימנים לצורך שמרמז על כך שלא נצטרך לרכוש מסלול תואר מוגדר מראש במוסד יחיד ונראה השכלה במתכונת גמישה יותר שכוללת הכשרות נקודתיות, תעודות, יכולת לעדכן יכולות בהתאם לצרכי תפקידים ועולמות חדשים. צריך להתמודד כאן עם שאלות מאד בסיסיות כמו מי הם בכלל הלומדים החדשים? מהן היכולות הנדרשות? איך מפרידים בין השכלה בתחילת הדרך למה שנדרש ללומדים בהמשך החיים?

מה נלמד: יכולות "קרוא וכתוב" חדשות

זה מתחיל בצורך להעמיד למבחן את עצם הרעיון של מסלולי התואר ולבחון את הצורך להפוך אותם למולטי-דיסציפלינריים. הסטודנטים היום זקוקים, ועוד מעט גם ידרשו למידה וחשיבה לרוחב עולמות מדעיים, הנדסיים, טכנולוגיים וגם חברתיים והומאניים. בעולם העבודה, למשל, אנחנו רואים את הצורך הזה בא לידי ביטוי בפריחה של מקומות המפגש הפיזיים היוצרים מפגש של אנשים מעולמות שונים בתוך ומחוץ לארגון. הצורך הזה, לערבב בין עולמות החשיבה והיצירה, לא יכול להישאר מחוץ לאקדמיה.

סביר מאד להניח שבכל מערכת השכלה עתידית יהיה צורך ברובד של יסודות, כאלה הנדרשים לרוחב תחומי לימוד רבים. אבל ההפרדה הקיימת היום בין יסודות על פי מסלול, ובוודאי בין מסלולי מדעים והנדסה לבין מסלולי מדעי החברה והרוח, ההפרדה הזו לא תוכל להחזיק מעמד. צריך לחשוב מחדש גם על ההגדרה של תחומי ליבה ללימודים על תיכוניים וגם על הגמשת היכולת לבחור ולשלב תחומי לימוד שיושבים היום תחת מסלולים שונים.

בספרו Robot-Proof: Higher Education in the Age of Artificial Intelligence טוען יוסף אאון, נשיא אוניברסיטת נורט'איסטרן, שצרכי ההשכלה בעולם החדש כוללים שלוש יכולות בסיסיות שהוא מגדיר כיכולות "קרוא וכתוב" החדשות. אלו הן הבנת הטכנולוגיה עצמה, היכולת להבין ולפעול בהתאם להשפעה של הטכנולוגיה והמידע על הסביבה הרלוונטית עבורנו והתמקדות במה שהופך בני אדם לייחודיים. אאון מציע לבטל את הדיכוטומיה הנהוגה היום, שבה או שאנחנו לומדים במסלולים מדעיים/טכנולוגים או בכאלה המוגדרים מדעי החברה/רוח, ולייצר במקום גישה משולבת שהוא קורא לה "הומאניקס", משהו בנוסח מדעי האנוש. הרעיון כאן הוא לבנות מסלול לימודים משולב שילמד גם יכולות טכנולוגיות כמו כתיבת קוד ועיבוד מידע וגם יתמקד ביכולות חברתיות ואנושיות ייחודיות כמו יצירתיות, יזמות, אתיקה, גמישות תרבותית והיכולת לעבוד בצוותים מגוונים. המטרה ללמד את העובדים החדשים לעבוד לצד הטכנולוגיה תוך שימת דגש על החוזקים שלנו כבני אדם. אם, לדוגמא, מכונות לא מסוגלות לחשיבה מקורית וגמישה, הרי שכדאי לחזק את היכולת שלנו למלא את התפקידים שרק בני האדם יכולים למלא, כאלה שדורשים שיקול דעת, אתיקה וחשיבה ביקורתית. ואת זה, הוא מציע לעשות דווקא על ידי שינויים באופן הלמידה.

איך נלמד: הפיוז'ן מגיע לאקדמיה

במסגרת הניסיון להבין את אותן יכולות אנושיות ייחודיות אאון מסמן את המגבלה המשמעותית ביותר של הטכנולוגיה, לפחות בשנים הקרובות, והיא הבנת ההקשר. הוא מציע לעבור למה שהוא מגדיר מגדיר למידה חווייתית, כזו המאפשרת ללומד הזדמנות להסיט למידה מתחום אחד לשני, או במילים אחרות מהקשר אחד לשני, ובכך לפתח יכולת זו. לשם כך אנחנו צריכים להיות חשופים לנקודות מבט שונות ולהרחיב את אופן הלמידה מעבר לקמפוס עצמו, לפעילויות כמו התמחות, מחקר ולמידה במספר מוסדות, אפילו בחו"ל, כמו גם שילוב עבודה ולימודים. ההתנסויות האלה מקדמות יכולות עצמאות, פתרון בעיות, עבודת צוות, משלבות את הקניית הידע בכיתה עם הכשרה תוך כדי עבודה ובכך מייצרות העמקת ההבנה מ"מה" לומדים ל"בשביל מה" לומדים. הטענה היא ששילובים כאלה מאפשרים ללומדים לעמת את הלמידה אל מול הניסיון בשטח, חיכוך שאינו תמיד נוח למי שמורגל לשהות במגדל השן האקדמי אבל הכרחי לוודא שאופן הלמידה יהיה כזה שיפתח יכולות חשיבה גבוהות יותר, כאלה שיאפשרו ללומדים להפוך לעובדים שמסוגלים לעבור בקלות בין תפקידים ועבודות.

בעצם, כמו בעולמות אחרים, נכנס למערכת השיקולים האקדמית מרכיב חדש, חווית הלומד, והדרישה שזו תשלב בתוכה את המציאות של חיי הסטודנטים וחיי העבודה בעולם האמתי. דוגמא מעניינת מגיעה מאוניברסיטת יוטה, שם נפתחה ההרשמה לשנה"ל הבאה במסגרת פרויקט חדש שנקרא לסונד סטודיו, שמאפשר לסטודנטים מכל המסלולים לגור, ליצור ואפילו להתחיל פעילות עסקית. הרעיון כאן לחבר סטודנטים מכל העולמות במתכונת פיוזן, כזו שמלמדת אותם לייצר עבודה, לא לחפש עבודה.

אי אפשר לפסוח בדיון בהשתנות אופן הלמידה על השילובים בין למידה פיזית ווירטואלית. כבר היום מתקיים הדיון על למידה מתוקשבת, קורסי וידיאו ולמידה מרחוק. בהקשר הזה כדאי לאקדמיה לחשוב דווקא על שילוב וגמישות במקום לנסות ולבחור מסלול. אנחנו מכירים את זה כבר היום ממערכות ההכשרה בארגונים. יש מי שעבורו קורס זה חדר עם מרצה ובורקס, בעוד אחר רוצה גישה ללמידה בווידאו במקום ובזמן שיזדקק להשלים ידע. גם באקדמיה אנחנו כבר רואים סטודנטים שמשלבים בין קורסי וידיאו ללמידה פרונטלית ואחרים שלא. וממילא, בעולם האקדמי יש היום שילובים של צורות שונות של למידה כולל הרצאות, תרגולים, סמינריונים, מעבדות וכו'. מה נרצה לצרוך פיזית ומה אפשרי יהיה לצרוך מרחוק תלוי לא רק בהעדפות האישיות אלא גם במה שהטכנולוגיה תאפשר לנו בשנים הקרובות. תחשבו למשל על עולם שבו המציאות המדומה תאפשר להשתתף בשיעור גם מבלי לצאת מהמיטה, תאפשר גם לראות וירטואלית מרצה ומצגת וגם לכתוב פיזית במחברת או מחשב. ובעולם כזה, יש סיכוי שהלומד יבחר את הכיתה לא על פי מיקום גיאוגרפי או השתייכות למוסד כזה או אחר, אלא על פי התאמה של תוכן, רמה, עניין ויכולות הקנייה. האקדמיה צריכה לחשוב איך היא תתמוך בלמידה 24*7 מעבר לכיתה ולקמפוס ולאפשר צריכה של שילובים שונים בין הפיזי לווירטואלי. השאלה המעניינת שצריך להתמודד אתה היא מה הערך של הכיתה הפיזית ואיך עושים בה שימוש באופן כזה, שמצדיק את הבחירה בה על פני הווירטואל. ואיך בונים את חווית הלמידה בין המרצה, הסטודנט, המתרגל והחומר לרוחב כל הפלטפורמות. וגם, מה הערך של מוסד אקדמי אם אפשר לצרוך למידה מהגורם המתאים ביותר בלי מגבלות פיזיות.

מתי נלמד: סטודנטים לכל החיים

הרגל השלישית בסיפור הזה היא העובדה שהשכלה כבר לא נגמרת באוניברסיטה וגם לא בשנות ה 20 לחיינו. בעידן הזה היא הופכת להיות משימה לכל החיים שכן הידע הנדרש להצלחה בחיי העבודה מתיישן ומתחדש בקצב גבוה מבעבר. מכון המחקר Pew פרסם כבר ב 2016 ש 90% מהעובדים מבינים שהם חייבים להמשיך וללמוד בכדי להישאר רלוונטיים.

ועם זאת, השאלה מה תפקיד ההשכלה הגבוהה בלמידה לאורך כל החיים נותרת פתוחה. היום אנחנו חוזרים לאקדמיה לרכישת תארים נוספים, שוב יחידות שלמות שנארזו בדומה לתואר ראשון. ועם עליית הדרישה להשכלה נוספת, אנחנו רואים את האקדמיה משתתפת בקורסים בדמות לימודי חוץ. אבל אין היום ללומד באמת אפשרות לחזור לאקדמיה להשלים יחידת התמחות של קורס או כמה קורסים סביב נושא שנדרש לו מתוקף תפקידו או כתוצאה מהתפתחות ושינויים בעולם התוכן או המקצוע.  את השיח הזה כבר אפשר לראות במקומות מסוימים באקדמיה. באוניברסיטת Northeastern למשל בנו פלטפורמה ללמידה לאורך כל החיים, המאפשרת לבוגרים להוסיף קורסים לתארים מתקדמים תוך כדי או אחרי הלימודים.

עבודה של אונסקו בנושא מסמנת גם היא את הצורך של האקדמיה לעשות מעבר למודל פתוח יותר, המאפשר ללומדים מבוגרים גישה לקורסים קיימים במתכונת שאינה תואר. הועדה גם מציעה לחשוב על מודל פרואקטיבי הכולל שיתופי פעולה בין האקדמיה למעסיקים, גורמי הכשרה וחברה כדי להרחיב את ההשתתפות והגישה של אוכלוסיות מבוגרות ליכולות עדכניות. וגם להוסיף ממד של גמישות, הן בזמן והן במקום, כדי לאפשר ללומדים גישה לידע באופנים, מקומות וזמנים על פי בחירתם ולא במסגרת המבנה האקדמי הקיים של תארים, קמפוס ומסגרת מסוימת. אבל גם כאן מכירים בעובדה שגישה לבד לא תפתור את הלמידה לאורך כל החיים, ונידרש בשנים הקרובות להתייחס לשאלות של ספי כניסה, אמצעי הערכה וגם הגדרות של מומחיות, תעודה, תואר, הסמכה.

כבר היום יש שיח בקרב הדור הצעיר אם בכלל ללכת ללמוד באקדמיה. עם הזמן יתברר לנו איך תראה השכלה מתאימה לעולם החדש. מה שבטוח, כדי שהאקדמיה תישאר במשחק היא חייבת להאיץ את קצב ההתפתחות שלה ולעמוד בקצב של השוק, לאפשר גמישות רבה יותר במספר ממדים כולל מסלולי הלימודים, משך הלימודים, היכולת לחזור וללמוד במהלך החיים וגם היכולת לנוע בין מוסדות לימוד על פי צורך ומומחיות. אחרת, היא תגלה במהרה שהפכה ללא רלוונטית והפתרונות מגיעים ממקומות חדשים.

לינק לטור בגלובס ב 29.11.2017