Home»חיפוש עבודה»רדו מהסולם אל המציאות

רדו מהסולם אל המציאות

0
Shares
Pinterest Google+

עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:

אנחנו יושבים בסדנת ניהול בארץ גשומה והמוח מאיים לקרוס תחת עומס התכנים. ואז תמי מספרת בדיחה על האיש שאופה עוגה וחסר לו סוכר. הוא מחליט ללכת לשכן לבקש סוכר ובדרך משכנע את עצמו שהשכן יכעס, כי בשבוע שעבר ביקש ממנו ביצים, וגם לא אמר לו שלום במדרגות ובכלל, הוא לא נחמד. בשלב הזה הוא מגיע אל דלת השכן וזה פותח לו את הדלת ומברכו בחיוך רחב אבל האופה, שכבר שכנע את עצמו מה מחכה לו, צועק עליו: "אני לא צריך את הסוכר שלך"… החדר צוחק בכל השפות כי תמי קלטה בחוכמה רבה חוט מקשר מאד משמעותי בשיח הניהולי שהתקיים כאן, את העובדה שאנחנו מעצבים לעצמנו את המציאות. החדשות הטובות בסיפור הזה הן שבדיוק בגלל זה יש לנו את הכח לעצב את המציאות שבתוכה אנחנו רוצים לחיות ולעבוד. ובעולם העבודה שמשתנה סביבנו, הצורך הזה מודגש במיוחד כי המציאות משתנה, בין אם אנחנו אוהבים זאת ובין אם לאו, ואם נהיה עסוקים רק בכמה זה רע, במה זה פוגע, באיך היה פעם טוב יותר, נתקשה עוד יותר למצוא את דרכנו בעולם העבודה המתהווה. הטור של היום בוחן איך אנחנו מפרשים מציאות.

...

אנחנו תופסים את עצמנו כאנשים אינטליגנטים ולמרות זאת לעיתים נכנסים בעיניים פקוחות למצבים שלא מקדמים אותנו במקרה הטוב, ואפילו פוגעים בנו במקרה הרע. אחד ההסברים המעניינים לסיבה לכך הוא מודל שנקרא The Ladder of Inference, סולם הסקת המסקנות, מודל שפותח על ידי פרופ' מהרווארד כריס אגריליס ופורסם בספרו של פטר סנג'י The Fifth Discipline. בספר מזכיר לנו סנג'י שאנחנו חיים בעולם של אמונות שיצרנו לעצמנו ורובן כלל לא נבדקו. אנחנו מאמצים את האמונות האלה על סמך האופן בו אנחנו תופסים את הסביבה ובהתבסס על ניסיון העבר שלנו. ואנחנו בטוחים שהתפיסות שלנו הן האמת, שהן ברורות מאליהן, שהן מבוססות במציאות ושהמציאות הזו, המידע עליהן כל זה מתבסס, הוא מידע אמיתי, מדויק ואין אחר לו.

אתם מכירים את המצבים האלה, כשאתם מציגים במסגרת העבודה בפני קבוצת מנהלים או לקוחות או משקיעים. ויש אחד ששואל אתכם שאלות קשות, מבקש לראות את הנתונים, לא רק את הניתוח שעשיתם, מבקש עוד חוו"ד. מבלי שאתם אפילו מודעים לזה, סולם הסקת המסקנות הוא תהליך שעובר לכם עכשיו בראש ונראה פחות או יותר כך:

בבסיס הסולם, יש מידע שהוא ברור ונצפה. משהו שמקביל למה שמצלמת וידיאו יכולה לראות. שזה כרגע אתם, רואים את האדם שלוקח חלק פעיל בדיון שאתם מובילים, שואל שאלות, מנסה להבין. ואז אתם מטפסים לשלב הבא שבו אתם בוחרים חלק מהמידע הזה ובכך מצמצמים את המיקוד שלכם. מבחינתכם זו לא השתתפות ומעורבות בדיון, אלה שאלות קשות, בקשה למידע ונתונים שאין לכם, הוא מקשה עליכם. במדרגה השלישית אתם כבר מוסיפים למצב משמעות על סמך ניסיון העבר, על סמך העולם שלכם. אם למשל אתם מכירים אותו מהעבר ואין לכם שיתוף פעולה מי יודע מה או שזה מישהו זר שצריך לקבל החלטה שנובעת מהמצגת שלכם, יתכן שתניחו עכשיו שהוא לא מאמין בפרויקט ולכן לא אתכם. אבל תחשבו לרגע על מצב שבו דווקא השואל הוא המנטור שלכם, מישהו שאתם מעריכים ובטוחים שהוא בעדכם. במצב כזה, באותה סיטואציה ממש אתם תניחו, לא, ממש תדעו, שהוא בעצם עוזר לכם להיות מדויקים, משכנעים, שהוא רוצה בטובתכם… מכאן אתם עוברים במהרה לשלב הרביעי, שם אתם מניחים הנחות, למשל שהשואל מתנגד, הוא לא מאמין בפרויקט. ומשם לשלב החמישי, שלב המסקנות, הוא מנסה להכשיל אתכם. ואתם בשלב השישי, מאמצים את המסקנות, אולי מאבדים בטחון כי אתם באמת לא בכיוון, אולי להיפך, משיבים מלחמה, אתם תראו לו מה זה. ומגיעים לשלב האחרון, זה של הפעולה, שבו אתם פועלים על סמך המסקנות האלה, מרימים ידיים או נכנסים למערכת יחסים עכורה.

וכל זאת בגלל שלא בדקתם, ממש למטה, בהתחלה, מה באמת כוונתו של האדם ששואל אתכם שאלות קשות. אולי הוא דווקא מאד מתעניין, זה נראה לו, הוא חושב שיש כאן משהו ובשביל להמשיך הלאה הוא צריך עוד  מידע? כי אולי דווקא אם זה לא היה מעניין הוא היה מקשיב בשקט ומנפנף אתכם בסוף? המפתח לתהליך הזה הוא בהכרה בכך שיש כאן פוטנציאל לאי הבנות כמעט בכל שלב בתהליך, אי הבנות שאנחנו מייצרים לעצמנו ובכך מכניסים את עצמנו למצבים פחות מאופטימליים. אנחנו מייחסים משמעות למה שקורה על בסיס המידע שבחרנו לראות, הרקע שלנו, אפילו מצב הרוח באותו רגע ממש ובכך אנחנו בעצם עוברים לחיות במה שנחווה כמציאות אבל הוא בעצם פרי יצירתנו.

מודעות היא מילת המפתח

אי אפשר באמת להימנע מהתהליך הזה, שלוקח פעמים רבות שניות מהירות. וכאן נכנס הצורך הרב כלכך במודעות, ביכולת להפריד בין מה שקורה לבין המשמעות שאנחנו מייחסים למה שקורה ובכך מאפשרים לעצמנו להעריך מחדש ולא להיגרר. וזה בתורו מצריך אותנו לנהל את המחשבות והתגובות שלנו, לשתף את הסביבה במחשבות אלה בכדי לבדוק אותן מול אחרים ובעיקר להשאר פתוחים וסקרניים ולשאול שאלות, מה באמת אחרים חושבים ולמה באמת אתם מתכוונים, לפני שאנחנו מסיקים את המסקנות שלנו. כשאתם תופסים את עצמכם במצב הזה, שבו הסיפור שאתם מספרים לעצמכם לוקח אתכם למחוזות לא טובים, תשאלו את עצמכם מה באמת אתם יודעים? ומה אתם יודעים על המקור האישי לתגובות שלכם, שלכם ולא של אחרים. האם אתם יכולים לנסח את האמירה שהתגבשה אצלכם בראש ולהפוך אותה לשאלה שתציגו? כזו שתבחן אם ההנחות שלכם נכונות או שמשהו אחר קורה כאן? בחדר ישיבות ההוא, אפשר היה לפנות לאדם המקשה בשאלות ולומר לו משהו בסגנון: "אני רואה שאתה לא מרגיש בנוח עם הנתונים, האם אתה יכול להסביר יותר מה בדיוק אתה מחפש?" זה היה מאפשר לבחון אם יש כאן באמת חוסר אמון, או אולי להיפך, רצון להמשיך ולהעמיק בכדי לתמוך. שאלות כמו "תסביר לי יותר מה מנסה להבין?" או "תעזור לי להבין את נקודת המבט שלך", "איך תראה תוצאה אופטימלית מבחינתך?" "מה יעזור לך עכשיו?", כל אלה יעזרו לא רק לכם לא להתברבר בסולם שלכם, אלא גם לחשוף את הסולם של הצד השני, שגם הוא בדיוק כמוכם מניח הנחות ופועל על פיהן.

את התהליך הזה אנחנו עושים לא רק מול אדם אלא גם מול מציאות. אנחנו רואים אנשים מחליפים מקומות עבודה בתדירות גבוהה, את העלייה באנשים שעובדים בכמה עבודות, משלבים שכיר ועצמאי, מדברים על הסיכון שטכנולוגיה תחליף אנשים. ובכל אלה הסולם שלנו מפרש את מה שקורה סביבנו ומוביל אותנו למסקנות שזה רע, וקשה ולא רצוי. הבעיה היא שזה לא יעזור במציאות, זו האמיתית, שבה השינויים יקרו, בין אם נרצה זאת ובין אם לאו. ואפשר לבחון את ההנחות והאפשרויות ולבדוק אולי אנשים עוברים עבודות כחלק מתהליך ההתפתחות של הקריירה, שהיכולת לשלב בין כמה עבודות מאפשרת גמישות ועניין ואולי אפילו הרובוטים, אם יחליפו אותנו, ייקחו על עצמם את הדברים שאנחנו לא אוהבים לעשות וישאירו לנו יותר זמן למה שכן. אז במקום הזה, שבו אתם מרגישים את עצמכם הופכים דפנסיביים, בישיבה מסויימת או מול המציאות המשתנה, תעצרו לרגע, רדו שלב או שניים בסולם שלכם, תבדקו את העובדות, הפרשנות, ותבדקו מה אתם יכולים לעשות, אתם ולא אחרים, בכדי לשנות את המציאות שלכם ולמצוא בה שבילים חדשים.

לינק לטור בגלובס ב 05.07.2017