Home»ארגונים»לסמוך על הרובוטים

לסמוך על הרובוטים

עם הנוחות יגיע גם האמון

0
Shares
Pinterest Google+

עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:

עם הנוחות, יגיע גם האמון ברובוטים. הסנסורים הטכנולוגיים יודעים מה אנו עושים בכל רגע נתון. כיצד נוכל לסמוך עליהם?

אתם מכירים אותם, את הסנסורים שעוקבים אחריהם גם במקום העבודה. אלה שמדליקים את האור כשאנחנו נכנסים לחדר או מכבים את המיזוג כשנצא ממנו. אבל בעולם החדש הסנסורים האלה יכולים לעשות הרבה יותר, כולל לדעת בדיוק איפה אנחנו בכל רגע נתון, מה אנחנו עושים ועם מי. אז איפה עובר הקו בין התחושה שהטכנולוגיה עוזרת לנו, כמו למשל לכוון אותנו לחניה פנויה או לחדר ישיבות פנוי, לבין המקום שבו אנחנו מרגישים לא בנוח עם נוכחותה במשרד. נוכחות שתלך ותגבר ותלבש צורות חדשות, כשיסתובבו ביננו פיזית ישויות שאינן בעלי חיים, חפצים שנתנו להם בינה, תנועה, סנסורים. הם שם בשביל לעשות עבורנו עבודה או להקל עלינו את החיים. אבל בשביל זה ואנחנו צריכים להתרגל ולסמוך עליהם. הטור של היום בודק האם זה אפשרי.

האופן שבו אנחנו לרוב לומדים לסמוך מושתת על יכולת חיזוי – אנחנו סומכים כשאנחנו יודעים מה הדבר הזה יעשה במצבים שונים, גם אם אנחנו לא יודעים למה זה כך. למשל, אנחנו סומכים על המחשב שלנו כי אנחנו יודעים איך הוא פועל, גם איך זה נראה כשמשהו משתבש. אם המחשב שלנו פתאום יעשה משהו לא צפוי, נפסיק לסמוך עליו. להבדיל, אנחנו סומכים על האנשים שסביבנו על בסיס הבנה של האמונות, הערכים, האופי שלהם. אנחנו לא יודעים בדיוק מה הם יעשו אבל אנחנו יודעים למה הם עושים את מה שהם עושים וזה מאפשר לנו לסמוך עליהם. אז איך נסמוך על חפצים בעולם של בינה מלאכותית? בשביל זה אנחנו צריכים או לדעת לצפות אותם או להבין את הבסיס שממנו הם פועלים.

התרגלנו שהטכנולוגיה עובדת על פי ציפיות, כי עד היום היא פשוט עשתה מה שאמרנו לה, מה שתכנתנו אותה לעשות. אבל הטכנולוגיה בעולם החדש, זו האוטונומית, שונה בכך שהיא מקבלות החלטות ולכן יכולה לפעול דווקא בניגוד למה שהורגלנו אליו, לקבל החלטות שונות מאלה שהיינו מצפים להן. בניסיון להבין איך אנחנו תופסים את הרובוטים שנכנסים למרחב חיינו, ערכו בשוק האירופאי המשותף מחקר שבדק את הגישה שלנו כלפי הרובוטים. המחקר מצא שבתחומים מסויימים אנחנו לא סומכים עליהם ואף חושבים שצריכים לאסור את כניסתם. לדוגמא, 60% טענו שאסור שרובוטים יטפלו בילדים, זקנים, נכים, 30% טענו שאסור שיכנסו לתחום החינוך והבריאות. ויש תחומים שם אנחנו דווקא מרגישים איתם בנוח, כמו חקר החלל, בתחומי צבא ובטחון ובייצור.

ניקח לדוגמא את הדילמות העולות כיום מעולם הרכב האוטונומי, עולם שבו נחלוק את הכביש עם רובוטים. סביר להניח שהרכבים האלה הם כבר היום יותר בטוחים מאשר רכבים הנהוגים על ידינו אבל הם לא יהיו מושלמים. וזה אומר שיהיו מצבים שבהם הרובוט יצטרך לקבל החלטות, כאלה ששמות חיי אדם על הכף. החוקים הנהוגים כיום במרחב הזה מגדירים את הסטנדרטים האתיים של בני האדם. למשל, איך יודעים מי אשם בתאונה? החוק לוקח בחשבון גורמים שונים כשהוא צריך לשפוט אם מעשיו של נהג אנושי היו סבירים, כולל ניסיון, היסטוריה, אופן ההתרחשות, גורמים מסיחים ונסיבות. המצב הנוכחי מניח שכל אחד מאתנו יכול לראות, לשמוע ולדעת מה היה עושה אדם סביר באותן נסיבות. וזה כולל הנחות לגבי עובדות מוכרות במרחב הנהיגה, כמו ילדים שרצים לכביש, ההשלכות של אלכוהול על נהיגה, תנאי מזג האוויר ותנאי הכביש וכד'.

אז איך נראית המערכת הזו כשהנהג הוא בעצם רובוט? מהי התנהגות סבירה של רובוט בכביש? ההנחה היא שהרובוט הסביר צריך לעמוד בציפיות לפחות כמו נהג בן תמותה, ורצוי שיותר מכך. ובשביל שזה יקרה, נכנסות כאן לא רק טכנולוגיות מורכבות, אלא גם שיקולים אתיים. בקליפורניה נדרשת כל מכונית אוטונומית שעושה תאונה למסור לרשויות הרישוי את פרטי הסנסורים ב 30 השניות שקדמו לתאונה. וזה אומר שלמהנדסים יש את כל המידע לבחון את פרטי התאונה וללמוד את האלטרנטיבות להחלטות שהתקיימו. והבעיה הגדולה ביותר עם ההחלטות האלה נמצאת במישור האתי, זה שמחליט איך מחלקים את הסיכון שבנהיגה בין הנהג, הנהגים האחרים, הולכי הרגל, רוכבי האופניים ואפילו הנכסים שבשטח. בני אדם יודעים באופן אינטואיטיבי מתי לפעול בניגוד לחוק בכדי למשל להציל חיי אדם. אם למשל נתקלתם בילד שקופץ אל הכביש, יתכן שתבחרו לחצות קו הפרדה רצוף בכדי להימנע מלהתקל בו. עבור הרכב האוטונומי, ההחלטה הזו אינה תלויה באינטואיציה אלא בהסתברויות. הרכב האוטונומי "יראה" ילד בכביש וקו הפרדה רצוף, הוא יבדוק האם הילד הוא אכן בסבירות גבוהה גוף חי וגם שאין גוף חי שיפגע במידה ויחצה את קו ההפרדה הרצוף. ויש את המקרים שבהם אין תשובה טובה, אלה שבשני המקרים מישהו יפגע. על מי לשמור? על הולכי הרגל או על נוסעי הרכב?

איפה זה פוגש אותנו בעולם העבודה? השיח על שימוש בסנסורים במרחב העבודה מתרחב בקרב מי שחוקרים את השימוש של העובדים במשרד במיוחד בעידן שבו אפשר לעבוד מכל מקום ולכן, כשאנחנו פיזית במשרד, כדאי שזה יוביל לאינטראקציות ושיתופי פעולה. הסנסורים מספקים תמונה לגבי האופן שבו אנחנו עושים שימוש במרחב, מתי צריך אילו סוגים שונים של מרחבים ואילו מרחבים תורמים לחיבור בין העובדים וליעילות העבודה. תדמיינו את זה כך, אתם מגיעים לחניה, הנייד שלכם, מחובר לאפליקציה של הבניין שלכם, אומר לכם איפה יש חניה פנויה. אחר כך הוא אומר לכם איפה יש מקום פנוי לעבודה אישית, מאחר והוא מכיר את היומן שלכם ויודע שעכשיו אין לכם פגישה. לקראת הפגישה, הוא אומר לכם איפה חדר ישיבות פנוי ואחה"צ, לקראת פגישה הוידיאו עם עמיתים בחו"ל, הוא סגר לכם חדרי וידיאו במקומות הנכונים בעולם. בארוחת הצהריים, הוא מדווח לכם מה בתפריט ומה מצב התורים ובאיזה שעה כדאי לרדת לאכול. הוא מזכיר לכם לקום מהשולחן ולזוז, גם בשביל בריאות הגוף וגם בשביל לפגוש אנשים בפגישות מסדרון.

פרטיות היא הרגל

ב Bank Of America  לקחו את זה עוד יותר קדימה. הבנק ניסה להבין את ההבדלים בין יעילות מרכזי התמיכה השונים. לשם כך צייד את העובדים בתגים עם סנסורים שקולטים את הטון של הדיבור והאופן בו העובדים נעים ומשוחחים במהלך יום העבודה. ניתוח הנתונים הראה שהעובדים הטובים ביותר שייכים לצוותים שמשוחחים רבות והוביל את הבנק להגדיר בין השאר זמני הפסקה לצוותים שלמים יחד, מה שהגדיל ב 10% את יעילות העובדים במרכזי השירות. אמנם התגים לא הקליטו את השיחות, רק את טון הדיבור והמידע שנותח הועבר ללא פרטים אישיים. ולמרות זאת, יש מחלוקת גדולה בנוגע לחדירה לפרטיות.

פרטיות? איזו פרטיות. הרי הנייד שלכם היום יודע איפה אתם נמצאים ולאן אתם הולכים, הרשת יודעת איפה ביקרתם ומה מעניין אתכם. ואם תכנסו ל Google Location Timeline תגלו שאין לכם ממש פרטיות וכל תנועה שלכם, לפחות כל תנועה שלכם שלוותה בנייד נרשמה ותועדה ועושים בה שימוש. ולמרות זאת, אנחנו עדיין פותחים וייז בכל בוקר ורושמים ביומן האלקטרוני את הפגישות ונהנים מהעובדה שהדפדפן זוכר אותנו. פרטיות, אם כן, היא עניין של הרגל וגם של אמון. בשביל הרגיש בטוחים במקום העבודה אנחנו רוצים לדעת מה בדיוק אוספים עלינו, מה עושים עם זה ואיך זה קשור אלינו, ליכולת למדוד אותנו, לנהל אותנו באופן אישי. אבל כמו בתחומים רבים אחרים, אנחנו מתרגלים לנוחות שהטכנולוגיה מספקת לנו דווקא בכך שהיא מכירה אותנו, זוכרת אותנו, לומדת אותנו. ועם הזמן אנחנו מפסיקים לזכור איך זה היה לפני שהיא הייתה קיימת.

לינק לטור בגלובס ב 07.06.2017