Home»ארגונים»צאו מהבועה

צאו מהבועה

0
Shares
Pinterest Google+

עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:

המילה Post Truth, פוסט אמת, נבחרה על ידי מילון אוקספורד להיות המילה של 2016 והיא שם תואר לנסיבות שבהן העובדות האובייקטיביות פחות משפיעות על עיצוב דעת הקהל מאשר הפניה לאמונות ורגשות. או במילים אחרות אל תבלבלו אותי עם העובדות, אני לא מאמין להן ממילא ומה שאני בוחר להאמין לו זה מה שמרגיש לי נכון. כי בעולם החדש, העולם שבו שינויים דרמטיים במרחב המידע והמדיה יצרו עידן שבו לכל אחד מאתנו יש אוסף עובדתי משל עצמו, בעולם הזה אנחנו גם רואים התדרדרות בערך של העובדות ואולי יותר מכך, ביכולת שלנו להפריד בין עובדות שהן אכן עובדות למידע שאין מאחוריו כל בסיס. ויותר מכך, אם חשבנו בתחילת דרכו של האינטרנט, שהוא יפתח לנו את העולם ויראה את הדרך לדמוקרטיזציה מושלמת של המידע, הרי שבפועל אנחנו רואים את השבטים מתכנסים גם ברשת. ומה שקורה שם בחוץ לא נשאר שם בחוץ ופוגש את עולם עבודה שבו המידע והשיתוף הכרחיים לגמישות ולעבודת הצוות, השקיפות הכרחית ליצירתיות ולקיחת סיכונים. אבל יותר מכך, ברמת הקריירה הפרטית שלנו, היכולת להסתכל למציאות בעיניים הכרחית עבורנו כדי שלא נהיה מופתעים. לכן הטור של היום בודק האם וכיצד הטכנולוגיה משבשת לנו את המציאות.

נקודת המוצא בסיפור הזה היא העובדה שאנחנו לא באמת ניגשים לאינטרנט. אנחנו ניגשים לערוצים באינטרנט, דרך מנועי חיפוש, אתרי חדשות, רשתות חברתיות. ומה שאנחנו רואים כשאנחנו נכנסים לאתרים האלה נתפר במיוחד בשבילנו, על ידי אלגוריתמים מתוחכמים, אלה שאחראים ל "פרסונליזציה" של האתר עבורנו. אז כשנדמה לכם שעשיתם גוגל ויש אוסף תשובות אחד לשאלה ששאלתם, תחשבו שוב. בשנת 2011 עשה אלי פריזר ניסוי. 2011 הייתה השנה שבה ההפגנות במצרים הפילו את מובארק. חבר אחד קיבל תוצאת גוגל שרובה חדשות על ההפגנות. החבר השני קיבל תוצאה ללא ההפגנות כלל, אבל עם המלצות לנסיעות וטיולים. לתופעה הזו הוא קרא The Filter Bubble. עטיפת הספר כבר מטלטלת את הקורא, היא נראית כמו מה שאנחנו זוכרים מימי המכתבים המצונזרים במרקר שחור. פריזר מספר כאן על האלגוריתם של פייסבוק שלא מבקש מכם רשות ובפועל מכייל את הפיד שלכם כדי שיתאים את עצמו למה שנדמה לו שאתם רוצים לראות. וגם גוגל לא לבד בתופעה הזו של אתרים שנותנים לנו את מה שהאלגוריתם שלהם חושב שאנחנו רוצים לראות וזה כולל אתרי חדשות, כמו זה של Yahoo, הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט. וכל זה מוביל אותנו בצעדי ענק אל עולם שבו האינטרנט מראה לנו מה שמישהו חושב שאנחנו רוצים לראות אבל לא בהכרח את מה שאנחנו צריכים באמת לראות. בועת הפילטר הזו מביאה לנו עולם מידע ייחודי משלנו, תפור על פי מידותינו, השקפת עולמנו. והקטע כאן הוא שלא אנחנו קובעים מה נכנס ובטח שלא יודעים מה צונזר.

blog1

והנה אנחנו חשבנו שהאינטרנט הציל אותנו מהימים האלה, של שלטון גורמי ההשפעה על המילה הכתובה ואיתה, על העובדות והאמת, מהימים שבהם עורך העיתון בחר מה להנציח על הנייר. במחקר שנעשה ב 2015 בפייסבוק עצמה ניתחו את ההשפעה של הרשת עלל החשיפה שלנו לפרספקטיבות שונות על ידי ניתוח המידע החדשותי שלל מעל 10 מיליון משתמשים בארה"ב מול ההגדרה הפוליטית שהם מסרו לגבי עצמם, במטרה לבדוק אם הם פוגשים מידעים שונים מאלה שהם תומכים בהם. שלושה דברים השפיעו על מידת הגיוון של החדשות שמגיעים לפיד שלכם. הראשון הוא מי החברים שלכם ומה הם משתפים, השני, מבין כל אלה, מה האלגוריתם בחר לקדם והשלישי, על מה לחצתם בפועל, מה בחרתם לקרוא מתוך כל מה שהוצג. מאחר ולרוב החברים שלנו דומים לנו בהשקפת העולם וגם שאנחנו בוחרים לקרוא מה שמתאים להשקפת העולם הזו, אזי שניים מתוך שלושת המרכיבים בידיים שלנו. אבל האלגוריתם מחריף את זה בכך שהוא מאפשר לבחירות האלה לייצר עבורנו את תיבת התהודה הפרטית שלנו ולא מאזן בכך שמביא לנו דווקא נקודות מבט אחרות.

עכשיו בואו נסתכל מה זה אומר למשל על תמונת החדשות שאנחנו צורכים. על פי מחקר של מכון המחקר Pew שישה מכל עשרה מבוגריםם בארה"ב צורכים חדשות ברשתות החברתיות. ואם נתמקד בפייסבוק,, שמקיפה בארה"ב שני שליש מהבוגרים, אז 67% מהם אומרים שהם גם צורכים חדשות על פייסבוק, מה שאומר שהחדשות בפייסבוק מגיעות ל 44% מהאוכלוסייה הבוגרת בארה"ב. אין פלא שהאלגוריתם של פייסבוק, שהוא בעצם עורך החדשות המשפיע ביותר בארה"ב, הותקף בחודשים האחרונים בגלל תופעות החדשות המזוייפות שהופיעו בגלל ריבוי השיתוף ולא בגלל ערכם החדשותי. השבוע הודיעה פייסבוק שהיא משנה את האלגוריתם של החדשות וכולם יראו את אותם נושאים, נושאים שייבחרו עלל סמך העובדה שהם בדיון רחב לא רק על ידי החברים שלכם…

להרחיב את המבט, גם בעבודה

וכאן אנחנו מגיעים אל ההשלכה של התופעה הזו על עולם העבודה. העובדה שמקום העבודה הוא בועה עבור רובנו, שעובדים בתוך צוות ובאים במגע לרוב עם כמה אנשים או צוותים אחרים. בפועל, אם אנחנו לא יוצאים מהבועה הזו, אנחנו יודעים על המקצוע שלנו מה שלימדו אותנו בפורום המקצועי האחרון ועל הארגון מה שההנהלה תקשרה ברבעון האחרון. המציאות הזו, שנראית לנו עולם ומלואו, היא בפועל צרה אפילו יותר מזו שתופרים עבורנו האלגוריטמית של הרשת. את השיח הזה ניהלתי השבוע עם קבוצה של מנהלים שהתקשו להבין למה אני שולחת אותם דווקא אל הרשת לפתוח את עולמם, הם הרי לא מחפשים עבודה. שיח מקצועי ברשת פותח לכם את המבט על העיסוק שלכם מזוויות שאינן מוגבלות על ידי האגלוריתם הפרטי שלכם ושל הארגון. הוא מאפשר לנו לצאת מהבועה, להרחיב את הפרספקטיבה שלנו, להכיר אנשים מעניינים מחוץ לארגון, מתחומים משיקים, מארגונים מתחרים, לקוחות, ספקים. ללמוד לראות את עצמנו מנקודת המבט של אחרים. במקום להסביר את השיח הפנימי, לגרום לעצמנו לחשוב, להתמודד.

כי בסופו של יום, את תופעת הפוסט אמת אנחנו יוצרים. אנחנו יוצרים את הפרסונליזציה שמוחקת לנו מהמציאות את כל מה שלא מתאים למה שאנחנו רוצים לראות ולשמוע. זה נכון ברשתות אבל זה נכון עוד יותר במציאות היום יומית של העבודה והקריירה. נכון לנו לדרוש משומרי הסף החדשים, מי שמגדיר את האלגוריתמים שמעצבים את מה שאנחנו רואים, שיעדכנו אותם כך שייקחו בחשבון את הציבוריות, את האחריות האזרחית והחברתית. כצרכנים של מידע אנחנו רוצים שאלה יהיו שקופים מספיק כדי שנבין ואולי גם נבחר להגדיר בעצמנו את הפילטרים. כדי שהאינטרנט יציג לנו גם רעיונות חדשים, אנשים חדשים, נקודות מבט שונות, להראות לנו גם דברים שיגרמו לנו לאי נוחות, לראות נקודות מבט נוספות, או סתם להתעדכן במה שאולי פחות רלוונטי אבל בכל זאת חשוב. אז למה כמי שמעצב את הארגון והקריירה שלא נדרוש גם מעצמנו לצאת מהבועה המקצועית והארגונית וללמוד מה קורה שם בחוץ? כי הרי יום אחד גם אנחנו נהיה שם, בחוץ, ורצוי שזה יהיה עבורנו מקום מוכר.

blog2

לינק לטור בגלובס ב 01.02.2017