Home»ללא קטגוריה»כל אחד צריך חבר טוב במקום העבודה

כל אחד צריך חבר טוב במקום העבודה

0
Shares
Pinterest Google+

עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:

מחקר רב-שנתי של גאלופ: 42% – שיעור העובדים שאמרו שאין להם חבר בעבודה ■ וגם: מה ההשפעה של בדידות בעבודה על החיים האישיים?

נהוג לומר שהאהבה מסובבת את העולם. אבל אם באמת נתבונן באיכות מערכות היחסים שלנו עם אנשים, כנראה יהיה מדויק יותר להגדיר את האמון כמנוע שמניע את החברה. כשאנחנו סומכים על מישהו, אנחנו מאמינים שהוא פועל באופן שתואם את האינטרסים שלנו. במקום העבודה האמון הזה חשוב לא רק בגלל שזה חוסך זמן אלא גם בגלל שהוא גורם לנו להרגשה טובה. אבל האמון מתפתח בין השאר כי אנחנו חושפים את עצמנו, מנהלים שיחות פתוחות, מורידים מסיכות. ואז מתערב הקידום, עמדת הכח, ומחזיר את המסכות, מגביל את היכולת שלנו להיחשף, פותח מרחב בינינו לבין אנשים בעבודה, משאיר אותנו בודדים. השבוע פגשתי את הבדידות בעבודה, אצל מנהל צעיר שמוצא את עצמו מקים חומות בינו לבין מי שעד לא מזמן היו עמיתיו, אצל עובד ותיק שמרגיש שהארגון כבר לא מעריך אותו ומוצא את עצמו בונה חומות מול מי שעד לא מזמן היו חבריו לעבודה. הטור של היום מתבונן בבדידות במקום העבודה.

אפשר להתבלבל ולחשוב שבדידות היא בעצם עניין אישי שאין לו קשר למקום העבודה ובטח שלא צריך לטפל בו. רבים נוהגים לחשוב שבדידות במקום העבודה קשורה בגורמים אישיים כמו מידת ההעדפה לעבודה אישית או קבוצתית או אופי. מחקר של אוניבסיטת וורטון על הקשר בין בדידות במקום העבודה וביצועי העובדים טוען דווקא שהבדידות במקום העבודה היא מצב מוטיבציוני, כזה שנובע מתחושת העובד בנוגע למערכות היחסים, עד כמה אנחנו מרגישים מסוגלים ובטוחים בסביבה שלנו. והרגשות האלה משפיעים גם על רמת המחויבות שלנו בעבודה וגם על רמת הקרבה שלנו עם האנשים שסביבנו. כי אבל אנחנו יצורים חברתיים, ומקום העבודה הוא גם ישות חברתית. אנחנו יוצרים בו מערכות יחסים, לעיתים ארוכות טווח, חברויות, אפילו זוגיות. ההתפתחות של יחסי חברות ואמון מהווים במקום העבודה תמורה רגשית משמעותית, והם חשובים לא פחות, אולי אפילו יותר, בתור גורם מתגמל ומחבר בין העובדים לעבודה. וכן, עצם ההתנהלות במקום עבודה יכולה להשפיע על הבדידות הזו ואין ספק שעצם תחושת הבדידות משפיעה על ההתנהלות של העובדים בעבודה.

במחקר רב שנתי של מכון המחקר גאלאפ שחיפש את המאפיינים המשמעותיים ביותר להצלחת הארגון בפרמטרים עסקיים ופנימיים, נמצאו חברויות במקום העבודה אחד מ 12 הממדים החשובים ביותר לארגון בריא. בלי חיבור חברתי, אנשים מתאמצים פחות בעבודה. המחקר מצא שעובדים אשר דיווחו שיש להם חבר טוב במקום העבודה בהסתברות של כ 30-40% גם דיווחו שקיבלו משוב חיובי, שמפתחים אותם, שהם מחויבים לאיכות, שמה שהם עושים חשוב. מאז, בשאלות ששואל המכון על מחוברות עובדים בעבודה, אחת השאלות היא האם יש לך חבר בעבודה? למרבה הצער, על פי מחקר מ 2014 42% מהעובדים לא יכולים לענות על השאלה הזו בחיוב.

מעגל הקסמים של בעלי הכוח

תחושת בדידות היא תחושה נורמלית לחלוטין, כולם עוברים אותה בשלב כלשהו. רבים מאתנו חווים בתקופות כאלה ואחרות תחושת ניכור או ריחוק, לא שייכים למקום, לתרבות, לא מחוברים למשימה. במצבים האלה אנחנו עוטים על עצמנו מסיכה, כזו שבאופן מודע מכסה את הזהות האמתית שלנו, את המחשבות, הרגשות. אנחנו מתחפשים למישהו שונה ממי שאנחנו באמת. ממילא הנורמות המקובלות במקומות עבודה לא כוללות הבעת רגשות, יש לנו נטייה להימנע מלהראות חלשים ולכן אנחנו לא חושפים את כל מה שעשוי לגרור שיפוטיות. התופעה הזו ידועה במיוחד בקרב מנהלים ובעלי תפקידים שהצורך בדיסטנס, במרחק שנותן המעמד והתפקיד, מחייב אותם להתנהלות שמבודדת אותם במיוחד.

ויש את הבדידות של הצמרת. שנים שאנחנו שואפים להתקדם, לתפקיד יותר בכיר, יותר משפיע. אבל מה שאנחנו לא לוקחים בחשבון הוא שעצם הכח וההשפעה שנצבור יובילו אותנו למקום מאד בודד. מחקרים מראים שעצם עמדת הכח בעצמה משבשת מערכות יחסים ומובילה לבדידות.

להיות במקום של סמכות והשפעה משנה פעמים רבות את התפיסה שלנו לגבי האנשים שסביבנו. אם הם עושים עבורנו משהו נחמד אנחנו באופן אוטומטי חושדים שזה בגלל שהם רוצים משהו, בגלל שהם "מתחנפים לבוס". פתאום, במקום "סתם" לשבת לשיחת קפה בהפסקה, כל שיחה הופכת להיות שיחת מכירה, שכנוע, דחיפת אג'נדה כזו או אחרת. אנחנו כבר לא יכולים לחשוב שאנחנו סתם מעניינים, מצחיקים, חברותיים. במקום, אנחנו שואלים את עצמנו אם תשומת הלב, החברים, המפגשים, אם אלה קשורים אלי באופן אישי או למה ומי שאני מייצג? האם החברות היא לא באמת חברות אלא פוליטיקה ארגונית של האחר המנסה לקדם את עצמו ואת ענייניו. ואז, במקום ליהנות ממערכות היחסים בעבודה, אנחנו הופכים חשדניים ומעלים מגננות.

מחקרים שנעשו בסטנפורד מראים שכשמישהו מציע לעזור לנו, המיקום ההיררכי שלו בארגון משפיע על התגובה שלנו להצעה הזו. אם הוא זותר מאתנו, פחות סביר שנעריך את העזרה מאשר אם הוא עמית. וחוסר ההערכה הזו מתרגם בשלב יותר מאוחר לכך שאם אותו אדם צריך עזרה, יש פחות סבירות שנחזיר לו טובה אם הוא זותר מאתנו. למה? כי עמדת הכח שלנו צובעת בציניות את הגורמים שאנחנו מייחסים לעזרה שקיבלנו, גורמת לנו להאמין שאותו אדם עזר לנו מסיבות אגואיסטיות ולכן לא מגיע לו שנחזיר לו טובה. ובכך שאכן בפועל גם לא נחזיר לו טובה, ניצור עוד יותר מרחב בינינו לבינם.

וכאן נוצר מעגל קסמים. אם במקרים אוטנטיים, התגובה שלנו ליחס של נדיבות היא להחזיר נדיבות, הרי שכאשר אנחנו בעמדת כח, עצם המחשבה שהנדיבות שקיבלנו מקורה באינטרסים תשנה את האופן בו נגיב. תחשבו על זה כך, אם חבר לעבודה נשאר עד מאוחר לעבוד אתכם על פרויקט שמקדם אותו, אתם לא תרגישו את אותה מחויבות לעומת חבר לעבודה שנשאר עד מאוחר לעזור לכם בפרויקט שלכם, שהוא אינו חלק ממנו ולכן לא מרוויח מכך דבר. אנשים בעמדות כח והשפעה עשויים להרגיש שהעזרה שהם מקבלים מקורה במוטיבציה אישית ומקדמת של העוזר. ובתור שכזו, לא ינהגו במי שעזר להם כמי שמגיע לו תודה ובכך יתרמו לתחושת הבדידות.

כשהבדידות חודרת הביתה

אז מה עושים? מתחילים במודעות, מודעות לאופן בו אנחנו נוהגים, או נוהגים אחרת, בתפקידים השונים שלנו בחיים. ואולי במקום לשוות סיבות ציניות לעזרה, ניקח רגע ונבדוק ממה היא באמת נובעת, מה מאפיין את הנותן, האם היא חד פעמית או נוכחת, האם הוא צריך ממני משהו או שזה רק חשד אצלי בראש. המודעות תאפשר לנו להבחין את חברות ואינטרסים. ומעבר לכך, גם ביחסים מונעי אינטרסים, למרות שלא נרצה להסיר מסכות ולחשוף את עצמנו, עדיין אפשר להראות נדיבות והוקרה ולבנות מערכות יחסים חיוביות. אמר לי פעם מנהל שהוא מדמיין את מערכת היחסים הכי טובה שאפשר לבקש, איך הוא היה מרגיש, איך הוא היה מתנהל. ואז, הוא מתנהל בתוך המערכת הקיימת ממש כאילו הייתה זו אותה מערכת אידיאלית. במילים אחרות, הוא משנה את ההתנהלות שלו, כי על הזולת הרי אין לנו שליטה. אבל בכך, בכך שהוא מביא את העצמי הכי טוב שיש אל המערכת, ברוב הפעמים הוא מגלה שכל המערכת משתנה.

אבל הדבר הכי מטריד שלמדתי מהמחקרים על בדידות במקום העבודה הוא דווקא ההשפעה של המלכוד הזה על החיים האישיים. באופן מפתיע, המחקר מראה שאנחנו לוקחים אתנו את החשדנות הזו, הנובעת ממעמד וכח, גם למקומות אחרים שבהם היא כלל לא אמורה להיות רלוונטית. וזה כולל זוגיות והורות. שיחת עבודה מהבית עם כפיף תחזיר אותנו לשולחן ארוחת הערב באופן כזה שההתנהגות שלנו שם, עם הילדים, תושפע ממי שהיינו לפני רגע בשיחה. ולכן, יצירת סימנים שעוזרים לנו להחליף דיסקט, להחזיר את עצמנו ל"עצמי" הנכון לסיטואציה, חשובים ליכולת שלנו לא לשאת את הבדידות הזו אל תוך הבית. כי אולי בכל זאת האהבה היא שמסובבת את העולם, ואין סיבה שניתן למסכות שלנו בעבודה להפריע לה.

לינק לטור בגלובס ב 18.01.2017