Home»ללא קטגוריה»עולם ללא עבודה אינו חלום

עולם ללא עבודה אינו חלום

העולם בו המכונות לוקחות לנו את כל העבודה - אינו חלום ■ לראשונה בהיסטוריה קיימת האפשרות שלא יהיו עלינו מגבלות פיזיות של "צריך" ורק עולם של "אפשר", שבו נוכל להיות מי שאנחנו רוצים להיות ■ עולם של חסרי מעש? לאו דווקא

0
Shares
Pinterest Google+

עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:

העולם בו המכונות לוקחות לנו את כל העבודה – אינו חלום ■ לראשונה בהיסטוריה קיימת האפשרות שלא יהיו עלינו מגבלות פיזיות של "צריך" ורק עולם של "אפשר", שבו נוכל להיות מי שאנחנו רוצים להיות ■ עולם של חסרי מעש? לאו דווקא

תדמיינו עולם שבו כל מה שאנחנו צריכים ניתן לנו בחינם, על ידי טכנולוגיה. רגע, תישארו איתי, בוא נדבר על הרובוטים האלה שלוקחים לנו את העבודה מזווית אחרת. הסיבה המרכזית לעשות שימוש ברובוטים במקום אנשים היא במקומות שהרובוטים יכולים לעשות דברים יותר טוב מאתנו, יותר מהר, יותר יעיל, יותר איכותי, יותר זול. אז אם כל זה נכון, הרי שהעלות של הדבר הזה שהם עושים, המוצר או השירות, העלות שלו עבורנו הצרכנים צריכה לרדת. תכף נגיע למה זה עושה לאנשים שמאבדים את המשרות, אבל בואו נבין קודם כל שכניסת אוטומציה לאזורים שבהם היא יותר יעילה מאנשים צריכה בסופו של תהליך להוריד את העלויות עבורנו, הצרכנים וככל שהאוטומציה יעילה וזולה, העלות תרד עד שתהפוך זניחה. זה כבר קרה בעבר. בואו נחזור לתחילה המאה ה 20, שם חיסלו המכונות קודם כל את מקצועות הטקסטיל. אבל כתוצאה מכך במקום שיהיו ברשותנו חולצה אחת וזוג מכנסיים אחד, אלה שנתפרו ביד, יש לנו היום מלתחה שלמה וארון לאכסן אותה. במילים אחרות, ביגוד בקונטקס של כסות לגופנו הפך להיות סוגיה זניחה במונחי כסף. אז בעולם כזה, שבו המכונות לקחו לנו את כל העבודה, הן עושות עבורנו הכל, בעולם הזה אפשר להניח שרוב מה שאנחנו צריכים בשביל לחיות ניתן לנו בחינם. דיור, אנרגיה, מזון, הסעה, אפילו רפואה. ובכל התחומים האלה אין מקצועות, אין אנשים עובדים. בעולם הזה שבו יותר ויותר מהעבודה נעשית בידי מכונות, מה הייחודיות שלנו, בני האדם, מה אנחנו יכולים לעשות בעולם שבו המכונות נעשות כל כך טובות שהן יכולות לעשות כמעט את כל מה שאנחנו עושים היום? הטור של היום בודק איך יראה העולם שבו לא נצטרך יותר לעבוד.

רוצים יותר משהו

בראיון מרתק עם מייסדי גוגל, לארי פייג' וסרגיי ברין בכנס של קרן הון סיכון קוסלה דיברו השניים על הסימנים הברורים לכך שאנחנו בדרך לעולם הזה שבו מכונות יוכלו לחשוב בהיגיון ולעשות דברים יותר טוב מאתנו. לטענתם, כל הטווח מעבודה מאד פשוטה ועד עבודה מאד מורכבת כולו יוכל להיות מוחלף וכן, זה מפחיד. ואז הם עברו לדבר על הממד החברתי של השינויים האלה. אם רוב המקצועות שאנחנו מכירים היום יוחלפו על ידי מיכון ולכן עבודה לצורך מילוי הצרכים תעלם ואנחנו נמצא את עצמנו חיים בעולם של שפע. וכאן הם מעלים את השאלה מי אמר בעצם שכולם צריכים לעבוד? לטענתם, אם אנחנו לא נדרשים לעבוד בכדי למלא את צרכינו, אולי צריך לתת לאנשים מה לעשות רק בכדי שנהיה מאושרים, מאחר ואנחנו צריכים להרגיש שזקוקים לנו, שרוצים אותנו, שיש לנו משהו משמעותי לעשות. אבל זה לא חייב להיתרגם לצורך לתת מענה לצרכים הבסיסיים של החיים, זה לא אומר שהמכונות לא יכולות לספק לנו אותם ואנחנו נעשה משהו אחר.

ובדרך לשם? בטווח הקצר, אומר סרגיי בראיון, לא נראה כאילו העבודה תעלם, היא פשוט מוסטת ממקום אחד לשני. אבל אנשים עדיין רוצים יותר, יותר דברים, יותר שירותים, יותר מגוון ויצירתיות, יותר משהו. זה עולם שבו אנחנו עוברים מכלכלה של עבודה והון לכלכלה של רעיונות. עולם בו הרעיונות עצמם הם שדוחפים את הכלכלה. והמעבר הזה, בהנחה שהקצב בו הטכנולוגיה תחליף מקצועות יהיה גבוה מזה שבו היא תיצור מקצועות, וגבוה מהיכולת של אנשים להתאים עצמם למקצועות החדשים, בעולם הזה יש מצב שבו חלק מהאוכלוסייה יעבוד בעוד חלק גדול לא יעבוד. לתקופת הביניים הזו עדיין אין מענה אבל כבר יש שיח. לארי וסרגיי מדברים על האפשרות להקטין את שעות העבודה. ריצ'רד ברנסון מדבר על כך שהרעיון שאנחנו עובדים חמישה ימים ונחים שניים אינו חקוק בסלע, פשוט התרגלנו אליו ולכן אין סיבה שלא נוכל לשנות אותו בין השאר גם בשביל להתמודד עם סוגיית האבטלה. ברנסון מציעה עוד פתרונות כמו לגייס שני עובדים בחלקיות משרה במקום עובד במשרה מלאה, יותר חגים, חופשות, וגם הקטנת שעות העבודה או קיצור שבוע העבודה.

זו שאלה מעניינת, האם לכולם צריך שתהיה עבודה? כשנשאל ריי קורצוויל כשהרובוטים יהיו בכל מקום מה יעשו בני אדם גם הוא דיבר על כך שאבטלה טכנולוגית נגרמת כשאנחנו מחסלים תפקידים בתחתית הסולם ומוסיפים חדשים בראשו. זה אומר שסולם הדרישות ליכולות עולה ולשם כך על אנשים בעולם העבודה נדרשים ליותר ויותר יכולות. דרך אחת לטפל בזה היא כמובן החינוך, שתפקידו להעלות את רמת היכולות שלנו. לדעתו אנחנו נראה במהרה מהפיכה בעולם החינוך, שבה אפשר יהיה לגשת החל מגיל גן ועד תארים מתקדמים לחינוך איכותי, אינטראקטיבי דרך הרשת בכל תחום. וכשזה יתאפשר, אפשר יהיה סוף סוף לדבר על אפשרויות זהות לכל. אבל כשמדברים על קורצוויל העתיד לא עוצר שם. אצלו, העלאת סף היכולות שלנו כוללת את העובדה שנתחבר בעצמנו, על ובתוך גופנו אל האינטליגנציה המלאכותית, שהידע הזה יכנס לעינינו, לאוזננו, אל תוכנו. שלא נזדקק יותר למסכים שאנחנו נושאים עלינו בכדי לשאול את הרשת שאלה, שהחיבור בינינו לבין המידע שברשת יהיה אינטימי יותר.

אבל גם קורצוויל מסכים שיותר אנשים יוכלו לעשות את מה שהם אוהבים ומזכיר לנו שגם היום לעומת תחילה המאה הקודמת יותר אנשים עושים את מה שהם אוהבים. ליותר אנשים יהיו האמצעים והיכולות האינטלקטואליות לגשת למידע, להיות יצירתיים. נוכל לתמוך באוכלוסיית העולם מבלי להזדקק לכל כך הרבה משאבים כספיים. אפשר יהיה להדפיס את המזון והביגוד ואפילו את הדיור והאנרגיה תהיה זולה. כבר היום, אם נסתכל על הרווחה הכלכלית לא במונחים של עלות הנכסים, המוצרים והשירותים שברשותנו אלא במונחי עלות הגישה שהם מאפשרים לנו, הרי שלכל אחד מאתנו יש היום בכיס טריליוני דולרים של יכולות מחשוב משנות ה 70. במילים אחרות, מה שעד לפני חמישים שנה רק מדינות יכלו לעשות, אנחנו יכולים לעשות היום באמצעות המכשירים שברשותנו. ואין, אין סיבה להניח שהדבר הזה ייעצר וזה לדעתו אומר שיהיה לנו יותר ויותר קל לקבל גישה למה שאנחנו צריכים בשביל לתמוך בצרכים החומריים שלנו. ולכן עבודה תהפוך להזדמנות להיות יצירתיים, ליצור עולמות חדשים.

יש תקווה

אם זה נשמע לכם מופרך, בעצם, בהינתן שזה נשמע לכם מופרך, תחשבו על איך היה נשמע עתידן שהיה עומד מול קהל ב 1900, בעולם שבו 30% מהאנשים עבדו בשדות ו 30% עבדו במפעלים והיה מספר לקהל שלו שבתוך מאה שנה, בשנת 2000, יעבדו רק 3% בשדות ו 3% במפעלים. תחשבו איך זה היה נשמע לאנשי העבודה של 1900. או איך היו נשמעים להם תיאורי תפקידים כמו מידע, אפליקציות, תכנה, או לצורך העניין אפילו תעופה…

אז יש תקווה. בתור התחלה שרמת החיים תעלה, כולם יכולים לצרוך את מה שהם צריכים בדברים הבסיסיים של החיים. ואז? שלכולם תהיה גישה לידע ולמידע וכל הזמן שלנו, בני האדם, כל העבודה, האנרגיה, היצירתיות, השאפתנות, כל אלה יצטרכו לעבור לאפיקים אחרים. וכאן אנחנו מגיעים לצד האנושי שלנו, ליכולת שלנו להתבטא, ליצור, להתנסות, לחקור. בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית, קיימת האפשרות שלא יהיו עלינו מגבלות פיזיות של "צריך" ורק עולם של "אפשר", זה שבו נוכל להיות מי שאנחנו רוצים להיות. עולם של חסרי מעש? לאו דווקא. במקום שלא יהיה לנו שום דבר לעשות, אולי דווקא אז נוכל לעשות כל דבר. דמיינו מיליארדי אנשים שעוסקים רק בתרבות, אמנות, מדעים, פילוסופיה. פנטזיה אוטופית? יתכן. אבל אולי במקום לדאוג שהרובוטים ייקחו לנו את העבודה, אנחנו צריכים לעזור להם לעשות את זה כמה שיותר מהר?

לינק לטור בגלובס ב 9.11.2016