Home»חיפוש עבודה»איך משנים את מסלול הקריירה

איך משנים את מסלול הקריירה

שינוי תפיסתי - ומעשי: איך משנים את מסלול הקריירה אם הפואנטה של היצירה אינה הסוף אלא הדרך, אז אולי הגיע הזמן להבין שגם החיים שלנו, והקריירה בתוכם, שווים שנהנה מהם תוך כדי נגינה ולא נחכה כל הדרך רק לאקורד הסיום

0
Shares
Pinterest Google+

עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:

שינוי תפיסתי – ומעשי: איך משנים את מסלול הקריירה. אם הפואנטה של היצירה אינה הסוף אלא הדרך, אז אולי הגיע הזמן להבין שגם החיים שלנו, והקריירה בתוכם, שווים שנהנה מהם תוך כדי נגינה ולא נחכה כל הדרך רק לאקורד הסיום

בחדר העבודה שלי תלויה אסופה של תגים. תגים מכל הכנסים, ההרצאות, האירועים, תגים הנושאים את זהותי המקצועית. הם שם בכדי להזכיר לי מה קורה למי שהזהות הזו נלקחת ממנו והוא מגלה שלא נשאר לו משהו אחר במקומה. ולא, זה לא צריך להיות כך. לא בגלל שאי אפשר שנפרד באופן מתוכנן, או לא מתוכנן מתפקיד או מארגון, אלא בגלל שהזהות שלנו, גם זו המקצועית, לא צריכה להיות קשורה בתפקיד או בארגון. היא צריכה להיות קשורה במי שאנחנו, ביכולות, בכישורים, ברשתות, בכל מה שהולך אתנו לאן שנלך. הטור של היום מסתכל על הזהות המקצועית באמצע החיים, זו שבנינו, זו שאנחנו רוצים להמציא מחדש, זו שהיא רק שלנו ואסור שנאבד אותה לאף אחד.

...

בין התגובות הרבות לטור בשבוע שעברשני צעדים קדימה, אחד אחורה: הדרך לשינוי קריירה באמצע החיים, טור שבחן את המסלול העקלקל של השינוי באמצע החיים, עלתה באופן בולט השאלה איך עושים את זה? הכאב על הוויתור של מי שהיינו והתחושה שלהתחלה החדשה הזו יש מחיר שהוא יקר, יקר מידי. על השאלה מה מפריד בין מי שהצליחו להמציא את עצמם מחדש ואלו שלא כותבת איברה, פרופ' להתנהגות ארגונית מאינסיאד בספרה Working Identity: Unconventional Strategies for Reinventing Your Career. איברה מגדירה את מושג הזהות המקצועית שלנו, Working Identity. ברגע שאנחנו מתחילים לשאול שאלות, לא רק האם אנחנו בתפקיד או בארגון הנכון אלא גם מה אנחנו רוצים לעשות בהמשך הקריירה, ברגע הזה אנחנו נוגעים בעצם הזהות המקצועית שלנו. באנגלית, יש כאן דו משמעות. מצד אחד, אפשר לתרגם את זה לזהות מקצועית, התפיסה העצמית שלנו שבעזרתה אנחנו חיים ועובדים ומספרים לאחרים מי אנחנו בחיי העבודה. אבל זה עוד משהו. תהפכו את המילה Working לפועל ותקבלו משמעות של "לעבוד על הזהות המקצועית" – תהליך בו אנחנו מעצבים את עצמנו. יותר מכך, איברה טוענת שרוב ההצלחות לא מונעות מיעד ברור אלא מאוסף של התנסויות, תהליך שבו הישן הופך לאט לאט פחות אטרקטיבי והחדש מקבל צורה ומושך יותר ויותר מחויבות והשקעה של זמן ומשאבים.

work identity1

לעשייה הזו יש כמה תפקידים. הראשון, הוא לחשוף אותנו לאפשרויות הרבות העומדות בפנינו. בתקופות של מעברים, כשאפשרויות הזהות המקצועית שלנו בתנועה, הדרך ליצור את השינוי היא דווקא לבחון את האפשרויות השונות בשטח עד שאנחנו צוברים מספיק ניסיון שעליו נוכל לקבל החלטות משמעותיות יותר. החלק הקשה ביותר הוא דווקא הצעד הראשון. פעמים רבות אנחנו מנסים לדחות אותו עד לנקודה שבה נתמקד על המטרה. שזו בעיה כי עצם הצעד הראשון הוא תנאי הכרחי לצאת לדרך, זו שתעזור לנו לברר את המטרה. איברה מסבירה שלפעול אחרי תכנון ברוב המקרים לוקח אותנו להמשך של מה שיש עכשיו וזה לא תמיד הכיוון הנכון עבורנו בשלב הזה.

אבל להתנסויות האלה יש עוד תפקיד. אם אתם רוצים שיכירו אתכם, שיחשבו עליכם בהקשר של הזדמנות, פעילות, קידום, בשביל זה אנשים צריכים לשמוע עליכם, על מה שאתם עושים, למה אתם מסוגלים, איפה אתם היום לא מה הייתם בעבר. דורי קלארק בספרה המומלץ Reinventing You מסבירה שצריך למצוא דרך עדינה להעביר את הערך שלכם. זה לא באמת משנה כאן אם אתם ממציאים את עצמכם מחדש באופן דרמטי, לתוך קריירה שונה לחלוטין, או שאתם פשוט רוצים לזוז מעט. קלארק מדברת לא על איך אתם תופסים את עצמכם אלא על איך אחרים תופסים אתכם והאם זה תואם את מי שאתם היום או את הכיוון שאליו אתם מנסים לצמוח?  בשביל זה צריך לעשות, להשתתף בפעילויות, לתקשר עם אנשים. מכל אלה אנשים מסיקים את המותג שלנו. זה לא משהו שאנחנו מספרים, זה איך אנחנו חיים. ומכאן השאלה איך חיים כך שנעשה את הדברים שישדרו את מי שאנחנו רוצים להיות?

לעדכן את הקשרים

מאד חשוב להבין שהסיפור הזה איננו סיפור חדש מנותק ממי שהיינו. בתהליך הזה אנחנו לא זונחים את כל מה שעשינו עד היום, אבל אנחנו מספרים מחדש את הסיפור הזה, אוספים מחדש את הניסיון, התפקידים, הרעיונות ובוחנים מרחב חדש של אפשרויות. בתחילה זה מטריד מאד, חוסר היכולת להבין מי אני רוצה להיות, מה אני רוצה לעשות, בלי הסיפור הזה של השינוי אנחנו מרגישים חסרי זהות. הסיפור הזה צומח בתהליך ההתנסות, כשאנחנו מספרים אותו, ומספרים אותו שוב ושוב, שמים אותו במרחב הציבורי הרבה לפני שהוא מוכן וסדור. גם איברה וגם קלארק מסכימות שדווקא החשיפה הזו, אוורור הסיפור שלנו בפני אחרים, הוא שעוזר לנו לתפור את מה שהיה עם מה שיהיה, להבהיר את הכיוונים ולשפר את היכולת שלנו לרתום אנשים למי שאנחנו הופכים להיות. קאלי יוסט תארה את התהליך הזה בספרה Tweak It: Make What Matters to You Happen Every Day, תהליך שאותו היא מסכמת ביכולת לספר את מי שאתם וללוות זאת באסמכתאות וקשרים.

בשביל זה חשוב שניגע לא רק בעבודה שאנחנו עוסקים בה אלא פעמים רבות אפילו יותר את הסביבה בתוכה אנחנו עובדים, האנשים שסביבנו, המשמעות של העשייה. ופה אנחנו מגיעים לצורך לעדכן את הקשרים, למצוא אנשים שיכולים לעזור לנו לראות ולצמוח אל תוך הזהות החדשה שלנו. ולא רק לראות, הזזת הרשת למקומות חדשים תעזור גם לרכך את המעבר כשהוא יגיע. זה לא חדש, שהזדמנויות חדשות דורשות רשת מחוץ למעגלים הרגילים שלנו. אבל אם כל מה שהם מביאים זה עוד מאותו דבר, הרי שזה לא מאפשר לנו לבחון אפשרויות מחוץ לזהות המקצועית הנוכחית שלנו. בשביל לעלות על שביל חדש אנחנו חייבים לגלות רשתות חדשות ולא רק בשביל למצוא עבודה. הזרים האלה, שלא מכירים אותנו, הם אלה שיעזרו לנו לראות מי אנחנו הופכים להיות, מה הערך שאנחנו מביאים בעולם החדש בו אנחנו בודקים אפשרויות.

יש דרכים רבות לעשות זאת, לבחון את מרחב האפשרויות האמיתי העומד בפנינו. יש כאלה שמתחילים לעסוק ללא תשלום בפעילות בתחומים שבהם הם רוצים להתמקד. זה מאפשר להכיר את העולם יותר טוב ולייצר קשרים. אחרים עושים שימוש בתפקידים זמניים, התקשרויות חיצוניות, עבודת יעוץ או משרות שניות כדי לבנות יכולות בתחומים חדשים. לאלה שצריכים לקחת צעד אחורה מהרוטינה של היום יום בזמן שהם פוגשים אנשים חדשים, אפשר לנסות שבתון, חופשה ארוכה או אפילו חופשה ללא תשלום בכדי לבחון אפשרויות חדשות. דוגמא שפגשתי הייתה של מנכ"ל שהבין שהוא לא יוכל לעשות את השינוי תוך כדי ניהול הארגון בו הוא נמצא אז הוא עזב ועבר למנכ"ל פעילות חדשה, כזו שבחר מראש בכדי שתאפשר לו במקביל לברר את הכיוונים החדשים.

כי בתוך הבלבול ואי הודאות בשאלה של "מה עכשיו?" אנחנו עדיין מקוים שיגיע אותו אירוע שיבהיר את הכל, שיראה לנו שביל ברור. זה יגיע, אבל לא מבחוץ. אלן ווטס, פילוסוף בריטי שספריו תורגמו גם לעברית, עושה אנלוגיה ששווה להתעכב עליה גם בהקשר של מסע הקריירה. הוא משווה בין מסע החיים ליצירה מוסיקלית. במוסיקה, הוא אומר, אין המטרה סוף היצירה. אילו הייתה, היו המנצחים הטובים ביותר אלה שמנגנים הכי מהר ואילו מלחינים היו כותבים רק את הסיומת. אבל אנחנו תוצר של מערכת החינוך שלימדה אותנו שבכל סוף שנה עולים לשנה הבאה, ובית הספר התיכון מכין אותנו לאוניברסיטה ואז נוכל להצטרף את העולם, לעבוד, לעמוד ביעדים ואולי יום אחד, באמצע החיים, לומר שהגענו. עצם הרעיון שעכשיו, באמצע החיים, כשאנחנו כבר מגובשים ובעלי מעמד מקצועי, במקום לגלות ש"הגענו" דווקא עכשיו אנחנו צריכים לעבוד על הזהות המקצועית שלנו, כל זה נוגד את כל מה שלימדו אותנו על הדרך הזו. הצורך להקדיש חלק גדול מהזמן והאנרגיה שלנו לעשייה ולא לתכנון, לוותר על התכנית הסדורה וללכת על השביל המתעקל, כל אלה אינם נוחים לעיכול. אבל ווטס אומר לנו עוד משהו ששווה לחשוב עליו בשלב הזה. אם הפואנטה של היצירה אינה הסוף אלא הדרך, אז אולי הגיע הזמן להבין שגם החיים שלנו, וגם הקריירה בתוכם, כמו הסיפור המוסיקלי, שווים שנהנה תוך כדי הנגינה ולא נחכה כל הדרך רק לאקורד הסיום.

לינק לטור בגלובס ב 31.8.2016