Home»קריירות»אלייזה לקחה סיכון, ואתם?

אלייזה לקחה סיכון, ואתם?

0
Shares
Pinterest Google+

עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:

במחזה "גבירתי הנאווה" יש סיפור שמתחיל בלקיחת סיכון, מהסוג בו אנחנו עושים משהו בשביל לשנות את המציאות, ולא רק מחכים שאחרים ישנו אותה עבורנו. לא זכרתי את זה. מבחינתי, אלייזה דוליטל עברה את השינוי שלה בגלל שהפרופ' לשפה התערב עם חבר שיוכל לשפר את חייה אם רק ילמד אותה שפה נכונה. במילים אחרות, סינדרלה. אבל לא. אחרי ההתערבות הזו, הם נכנסו יחד למונית ונסעו. והיא, אלייזה, ששמעה את השיחה, הגיעה מיוזמתה לביתו של הפרופסור לבקש שייתן לה שיעורים, כדי שתוכל להפוך מנערת פרחים ברחוב למוכרת בחנות פרחים. אלייזה לקחה את הסיכון שיצחקו עליה, שיזרקו אותה מהבית. לקחה את הסיכון והרוויחה בגדול.

...

את הסיפור הזה סיפרתי השבוע בהרצאה על ניהול קריירה בעולם העבודה החדש. בעולם הזה אנחנו אחראים על הקריירה שלנו ולכן היכולת שלנו לקחת סיכונים היא חלק בלתי נפרד מהיכולת שלנו לשלוט ולעצב את הקריירה שלנו. בעבר עבדנו במקצוע שרכשנו אצל מספר מעסיקים קטן לאורך הקריירה, בביטחון תעסוקתי יחסי. המעסיק דאג לנו לפיתוח, לקידום, לעליות שכר עד לפנסיה. בעולם העבודה החדש אנו צפויים לעבוד אצל מספר רב של מעסיקים ואפילו במספר מקצועות שונים, אופני העסקה שונים הכוללים משכורת אבל גם עבודה עצמאית ויזמית. ולכן, הפיתוח שלנו, הקידום, השכר ואפילו הפנסיה תלויים ביכולת שלנו לנהל את הקריירה של עצמנו. ובתוך כל אלה, לקחת סיכונים, לנהל שינויים, לצאת מהמוכר והידוע ולתכנן את הצעדים הבאים.

כולנו מכירים את הסיפורים של אלה שמצאו את עצמם לפתע מובטלים באמצע החיים. אבל מתוך הארגונים, אנחנו גם מכירים את הכתובת שעל הקיר. את אלה שכבר ברור שהם נצמדים לכיסא שכבר לא מתאים להם, רק בגלל הפחד לעזוב והמחשבה שדברים יסתדרו מאליהם. אבל בעולם העבודה החדש, שבו תפקידים ומקצועות נעלמים וחדשים נוצרים בקצב מהיר, ניתן לטעון שהסיכון של לא לעשות כלום שקול אם לא גדול מהסיכון של כל שינוי שנעשה. או במילים אחרות, הסיכון הגדול ביותר הוא דווקא להניח שהתפקיד שלך, המקצוע שלך, הארגון שלך והתעשייה שלך בטוחים מפני שינוי. במחקר שנעשה במסגרת הספר סיכון/פרס: מדוע מעברים חכמים ובחירות נועזות חשובים לקריירה (Risk/Reward: Why Intelligent Leaps and Daring Choices Are the Best Career Moves You Can Make) נמצא שחצי מהאמריקאים כיום לא רק חושבים על שינוי תפקיד אלא שוקלים שינוי קריירה, לעשות משהו אחר לגמרי בחיי העבודה שלהם.

וזה כמובן קשה מאד. במחשבות על שינוי גדול בקריירה, בין אם הוא כולל להתחיל עסק חדש, לקחת תפקיד גדול, לשנות תחום עיסוק, חששות לגבי אי הוודאות והסיכונים הכרוכים בכך הם דבר נורמלי לחלוטין. ישנו פער ענק בין לחלום על משהו חדש לבין לעשות אותו, במיוחד אחרי שנים בהם בנינו יכולת, התקדמנו בסולם המקצועיות והתפקידים. אנחנו מיד חושבים על הסיכונים האפשריים, החשיפה שבלהשאיר מאחור את המוכר והידוע. אבל כמו בחיים גם בעבודה, עשייה כרוכה בלקיחת סיכונים – שיצחקו מאתנו, שיבקרו אותנו, שלא נדע איך זה יגמר, שנכשל וכן, גם שנצליח… בספרו הידוע של פיטר דרוקר "ניהול הלכה למעשה" כותב דרוקר שאין למידה חוץ מאשר דרך עשיית טעויות. ככל שאדם יותר טוב, כך הוא יעשה יותר טעויות כתוצאה מהעובדה שהוא מתנסה ביותר דברים חדשים. דרוקר קובע שלא יקדם אדם שלא עשה טעויות גדולות שכן זה אומר עליו שהוא בינוני, שנמנע מלקיחת סיכונים. אם אדם לא עושה טעויות או נשאר בטווח הבטוח, מה שאחרים כבר ניסו, בתפל…

נזכרתי בספרה הנהדר של טינה סיליג, דברים שהלוואי שידעתי בגיל עשרים, בו כותבת המחברת, ראש החוג ליזמות בבית הספר להנדסה באוניברסיטת סטנפורד, על המעבר הזה מפרספקטיבה של אמצע החיים. בין השאר היא מציעה לנו לכתוב קורות חיים של כישלונות, כולל הלמידות מכל כישלון כזה במיוחד במקומות בו מתחנו את גבולות האפשר, סללנו דרכים חדשות ולקחתי סיכונים. יותר מזה, אומרת סיליג, אנחנו מגייסים אנשים לא רק בגלל הצלחותיהם, אלא דווקא בגלל הכישלונות שלהם, אלה שמבטיחים שיש טעויות שהם לא יעשו יותר אבל יותר מכך, מבטיחים שהם לוקחים על עצמם אתגרים שמרחיבים את היכולות שלהם.

ועם זאת רובנו רק חולמים ולא עושים. השאלה היא מה המחיר של אי העשייה הזו. ואיך מתגברים על החששות ולא נרתעים מלקיחת סיכונים בקריירה?

או שנצליח או שנלמד – נדמה לפעמים שהאפשרויות שעומדות בפנינו הן להצליח או להיכשל. אז זהו, שלא. כי מכל אי הצלחה יש למידה ועל פי דרוקר וסיליג, הלמידה הזו שווה כמעט כמו, אם לא יותר, מההצלחה עצמה. אז אם הסיכון מתברר כמציאות, ומה שחששתם קרה, תעצרו להבין מה אתם יכולים ללמוד מהמהלך, איזה יכולות חדשות למדתם, קשרים שיצרתם, ניסיון שצברתם. ואיך כל זה נכנס עכשיו אל קורות החיים שלכם כניסיון והתפתחות בקריירה שלכם. ציטוט נפלא ששמעתי מוולרי אוזוולט, מנכ"לית בחברת מזון גדולה: "אל תיתנו לחששות לשלוט בכם, בראש מלא בחששות אין מקום לחלומות…"

מחיר האי עשייה גדול ממחיר הכישלון הפוטנציאלי – ישנה תופעה פסיכולוגית המכונה "הטיה שלילית" שגורמת לנו להעצים את ההשלכות השליליות של ההזדמנות על פני הסיכוי שהיא פותחת. בתהליך הזה, אנחנו שוכחים לרוב לקחת בחשבון את העלות שבלא לעשות שום דבר, להישאר צמודים לסטטוס קוו, להמשיך להתפשר. לכן, למרות שאי עשייה יכול להרגיש כמו המקום הבטוח והחכם, הוא עשוי להתברר דווקא כפתרון המסוכן יותר. צרוב בזיכרוני ראיון שנעשה במסגרת אחת התכניות הסוקרות את הקושי של בני גילאי הביניים למצוא עבודה. בראיון סיפר איש מחשבים מובטל איך המעסיק הקודם שלו הציע לו ללכת ללמוד שפות תכנות חדשות שכן הוא עבד בשפה מיושנת ונעלמת. אבל הוא העדיף להמשיך לעבוד בתחום המוכר ולא פנה לשדרג את עצמו והיום הוא מודה שזו כנראה אחת הסיבות שמצא את עצמו בחוץ והוא לא מצליח למצוא עבודה. לכן, כשאתם שוקלים אם לפנות לכיוונים אחרים, לבחון שינוי בקריירה, בתפקיד, במקצוע, תשאלו את עצמכם מה הסיכון שבאי עשייה.

לזוז לפני שנוח – כולנו עוברים במהלך הקריירה עקומות למידה, משהו שנראה כמו S. במילים אחרות, יש לנו תקופות של למידה של תחום או תפקיד חדש שתחילתן בתקופה בה יותר איטית, בה אנחנו צוברים יכולת, אחר כך מתחילים לצבור ניסיון וגם תאוצה ומטפסים במעלה הקריירה אל הנקודה האופטימלית בה אנחנו מתפקדים במיטבנו, בטוחים ביכולת שלנו, מומחים. וכאן אנחנו מגיעים למישור העליון של ה S שהוא גם נקודת התורפה – ככל שאנחנו מומחים יותר, ככה אנחנו עובדים ממקום של הרגל וזה משפיע הן על היכולת שלנו להתחדש, להתעדכן, להיות יצירתיים, וגם על ההנאה שלנו מהעבודה. התוצאה של התהליך הזה, ירידה ביכולת, ירידה בתפקוד, ירידה בקריירה. במאמר מאלף ב HBR שנקרא  Throw Your Life a Curve מתוארת עבודה של שני חוקרים מנדז וג'ונסון, שמציעים לנו דווקא כאשר אנחנו מגיעים לגבהים, דווקא אז לקפוץ אל עקומת למידה חדשה. על פי החוקרים, דווקא כאשר אתם מרגישים שאתם מגיעים למקום הנוח בו אתם מומחים, תתחילו לפתח יכולת חדשה שתגיע למיצוי לפני שהיכולת הקיימת תתחיל לרדת. ואל תפחדו. אמנם נדרש אומץ לקפוץ מעקומת למידה אחת לשנייה אבל דווקא עזיבת המוכר היא שתיקח אתכם לגבהים חדשים.

lifecurve

זה לא הכל או כלום – אחת המכשלות הגדולות ביותר ללקיחת סיכון בקריירה היא המחשבה המוטעית ששינוי פירושו הכל או כלום, או במילים אחרות, או שאני אשאר בתפקיד הזה או שאעזוב לנסות לפתוח עסק ולקחת את הסיכון שזה לא יצליח. דווקא היום, בעולם עבודה שמאפשר לעשות כמה דברים במקביל, ישנן אפשרויות רבות יותר לבחון כיוונים חדשים, התפתחות חדשה, מבלי לאבד לגמרי את הביטחון שבקיים. פגשתי לא מזמן באישה שעוסקת למחייתה בתכנות למעלה משני עשורים אבל בכל רגע פנוי יוצרת אומנות. בחנו יחד את ההנחה שלה שאי אפשר להתפרנס מהאומנות, הנחה שבגללה היא עדיין שכירה בתפקיד שאיננה אוהבת. בנינו מסלולי בדיקה, אפשרויות בהן היא תוכל למכור יצירות ולבחון סדנאות מבלי לעזוב את העבודה. תוך כשנה ניתן היה לראות שמכל אלה אפשר להרכיב הכנסה מספקת והיא החליטה לעזוב את התפקיד ולהתפנות לפעילות המועדפת עליה במשרה מלאה. אפשר לפרק כל סיכון למספר פעולות קטנות יותר ולבחון ייתכנות, כדאיות כלכלית, העדפות, במסגרת פחות מסוכנת וטוטלית מאשר מעבר חד ומלא. לייצר תקופת ניסיון ולהכין את המעבר. הרעיון הוא להתחיל במשהו. לזוז.

מנטור יעזור לכם לראות את האפשרויות – אחת הדרכים להתמודד עם הקושי שבשינוי הוא למצוא גורם חיצוני שיעזור לנו לסקור את כל האפשרויות וההשלכות. לבדינו, אנחנו מאד טובים בלתת מקום לכל הסיבות שבגללן אנחנו תקועים למרות הידיעה שמשהו זז ואנחנו חייבים לעשות שינוי, אם לא עכשיו, בקרוב. גורם חיצוני יכול לעזור לנו להסיר לרגע את כל מה שמשאיר אותנו שם ולעזור לנו לבחון מה באמת יקרה אם ניקח את הסיכון, או לחילופין מה ההשלכות של לא לקחת אותו. מחקרים לגבי קידום נשים למשל מראים שנשים שיש להן חונך, יש להן סיכוי של 22% יותר לקחת סיכון שיקדם אותן בקריירה. חונכים כאלה נותנים לנו גב, מהווים את רשת הביטחון שלנו ויכולים לעזור לנו להתגבר על החששות בכל הנוגע לקפיצה אל הלא-נודע.

בשיעור הראשון בפתיחת כל שנת לימודים אקדמית, אני מתחילה את הסמסטר במצגת על קריירה שלי: שקף על כל תפקיד שעשיתי וכל מה שלמדתי ממנו. אני מאד ממליצה על הפרספקטיבה הזו, שמאפשרת לנו לראות איך כל שלב בקריירה, ואולי גם בחיים בכלל, כל תפקיד, משימה, הימור, הצלחה וכישלון, כולם חברו יחד להפוך אותנו למי שאנחנו ועיצבו את מה שאנחנו מביאים בבואנו לעבודה. ולזכור, שבמודל ה S של הקריירה שלנו יש מקום ללקיחת סיכון כי העתיד אינו ליניארי ומה שעובד לנו היום עשוי לא להתאים למחר.

לינק לטור בגלובס ב 31.12.2015

לינק לטור בוואלה