Home»קריירות»מחוברים 24*7: האם אפשר עדיין לדבר על איזון בית עבודה?

מחוברים 24*7: האם אפשר עדיין לדבר על איזון בית עבודה?

מצד אחד עובדים מעוניינים שתהיה להם היכולת להתחבר מכל מקום, שכן זה מקל עליהם את ניהול הזמן שלהם, ומצד אחר הם מדווחים שהם עובדים שעות רבות יותר ביממה בעקבות זאת ■ איך מאזנים?

0
Shares
Pinterest Google+

על עבודה וקריירה כל יום רביעי בגלובס והשבוע:

מצד אחד עובדים מעוניינים שתהיה להם היכולת להתחבר מכל מקום, שכן זה מקל עליהם את ניהול הזמן שלהם, ומצד אחר הם מדווחים שהם עובדים שעות רבות יותר ביממה בעקבות זאת ■ איך מאזנים?

את המחשב הנייד הראשון שלי קיבלתי לפני למעלה משני עשורים כשנולד בני הבכור. הארגון רצה להקל עלי, שלא אצטרך להישאר עד שעות מאוחרות במשרד, כדי שאוכל לעבוד מהבית. הניידות הייתה אז כלי שאפשר לנהל יותר טוב את אתגרי בית-עבודה. אבל מהר מאד למדנו להכיר גם את הצד השני של הניידות, את העובדה שהמחשב הנייד ביטל את הגבולות הפיזיים בין עבודה לבית, שבמקום לקרוא עיתון או לראות טלוויזיה בדקנו מיילים גם בעשר בלילה. וזה עוד לפני שנכנסו לחיינו האינטרנט האלחוטי והנייד החכם…

...

במוצ"ש שעבר ניגשתי לנייד ומצאתי קבוצת דיון עם עשרות הודעות, חלקן פנו אלי ישירות. אני נותנת לנייד לנוח בסוף השבוע, הסברתי לקבוצה, לא מטעמי דת, מטעמי שפיות. וככה נולד הטור הזה כשזיו, אחד הקוראים הקבועים שלי, ביקש שאכתוב על תופעת המכורים לעבודה, זו שמיוחסת בין השאר לחוסר היכולת שלנו להתנתק מעבודה ושאר עיסוקים וליהנות מפנאי, משפחה, חברים ומנוחה.

אני רוצה להכיר לכם את המשפט:

from constantly connected to occasionally disconnected

או בתרגום חופשי "מכל הזמן מחובר למידי פעם מנותק". את המשפט הזה שמעתי לראשונה בהרצאה של האנתרופולוגית Genevieve Bell. לדבריה, למרות שאנחנו חיים בתקופה של שינויים מהירים, דווקא הדברים שהכי משמעותיים עבורנו, בני האדם, משתנים הרבה יותר לאט, אם בכלל. ובין אותם הדברים שלא משתנים נכללת העובדה שאנחנו זקוקים לזמני שעמום, downtime, בהם המוח שלנו נח ומאפשר התבוננות, כזו שמאפשרת לרעיונות חדשים להתעורר. הגבולות המטשטשים בין מה שהיה פעם זמן עבודה, זמן משפחה, זמן אי עבודה מפריעים לנו לחיות באופנים שונים במהלך היום, השבוע, השנה. זוכרים, כילדים, לפני הטכנולוגיה, יצאנו לרחובות או לשדות והשיטוט אפשר דמיון ויצירה? אנחנו עדיין זקוקים לשיטוט הזה ולכן חשוב להקפיד שנפנה לזה זמן. בתרבויות השונות ישנן דרכים שונות להגדיר את הזמן שעובר – סופשבוע,  חגים – אלה זמנים שנוצרו כדי שיהיה לנו אופי זמן אחר, זמן מנוחה, אי עשייה, אפילו שיעממום. הטכנולוגיה לא משתפת פעולה עם הצורך הזה כיום כי היא מחוברת כל הזמן. אבל בני אדם צריכים להיות מידי פעם לא להיות מחוברים.

החיבור 24*7, המאפשר חיבור גם לעבודה בכל זמן ובכל מקום, מעורר את השאלה איך אפשר לנהל איזון בית עבודה. ואכן, מחקר בחסות WorldatWork, עמותת משאבי אנוש העוסקת בשכר, הטבות ותנאי עבודה, מציג את הדילמה הנובעת מכך שהעובדים דווקא מעוניינים ביכולת להתחבר מכל מקום, שכן זה מקל על היכולת שהם לנהל את זמנם. אבל מצד שני הם גם מדווחים כי הם עובדים יותר זמן ביממה בגלל היכולת להתחבר מכל מקום.  וכך, משנתבקשתי לשוחח עם הנהלת ארגון גדול על נושא איזון בית-עבודה, ניצלתי את ההזדמנות לבדוק מה השתנה בנושא ולמה בעצם נדמה שאנחנו כבר פחות עסוקים בו למרות שאנחנו מחוברים מאי פעם. בעולם של היום, האם יש לנו בעצם סיכוי להתנתק מהעבודה?

רגע לפני שנצלול, נתחיל עם שם הנושא. בעבר קראנו לו איזון בית עבודה או Work Life Balance. איזה איזון? אין ומעולם לא היה איזון. במקרה הטוב יש ניהול איזונים, בדרך כלל ניהול אתגרים. אני בוחרת לדבר על הנושא כשילוב בית-עבודה. או כמו שהגדיר זאת בלוגר ברשת:

"שיווי המשקל לא עובד, אנחנו כבר יודעים את זה. אני לא רוצה לבחור, אני רוצה חיים משולבים."

פעם הייתה השיחה על אתגרי שילוב בית-עבודה שיחה מגדרית. עולם העבודה צמח על רקע כח עבודה מבוסס ברובו גברים עובדים שיש להם נשים בבית, או לפחות נשים העובדות בעבודה משנית, אשר מתפנות על פי צורך לטיפול בצרכי המשפחה. עם השנים השתנו עד מאד מספר ממדים של הסיפור הזה. למשפחה “המסורתית” התווספו סוגים שונים של משפחות, וברבות מהן, אם יש שני בני זוג, שניהם עובדים. לחלק גדול מהנשים יש קריירה שאינה מוגדרת כעבודה משנית והצורך לתאם בין דרישות העבודה והבית מתחלק בין שני בני הזוג. ובכל מקרה, גם גברים לא מעוניינים היום בהגדרת קריירה ששמה את צרכי המשפחה במקום שני רחוק.

במחקר אמריקאי על השינויים בקרב כח העבודה נמצא כי גברים מדווחים היום יותר מנשים על אתגרי בית עבודה. בין 1977 ל 2008, בעוד אצל אימהות לילדים מתחת לגיל 18 כמעט ולא חל שינוי בכ 40% המדווחות כל קושי בתאום בית ועבודה (!) הרי שאצל גברים, המעבר על פני שלושה עשורים למשפחות עם שתי קריירות העלה את מספר המדווחים על קושי מ 35% ל 60%.

worklife

האתגר כאמור הוא אתגר לאזן בין היתרונות של החיבור האינסופי לבין החסרונות שלו. מחקר של אוניברסיטת שיקגו מצא שהחיבור שלנו לרשתות החברתיות מאופיין בהתמכרות דומה לזו של סיגריות ואלכוהול. על פי המחקר, אנחנו לא מתאמצים להימנע מהחיבור המתמיד לרשת בגלל אי התפיסה של ההשלכות של החיבור הזה. במילים אחרות, אנחנו לא מבינים מה זה עולה לנו.

בשנים האחרונות אנחנו רואים ניסיונות של ארגונים ואפילו מחוקקים להתמודד עם הנושא הזה. חברת הרכב  Volkswagen למשל ניסתה לפני כמה שנים להפסיק את הזרמת המיילים למכשירים הניידים אחרי שעות העבודה בגרמניה. חברת הרכב Ferrari הכניסה ב 2013 נוהל שהורה למיילים בתוך החברה לא לכלול יותר מ-3 נמענים, וזאת בכדי להגביל את כמות המיילים בארגון. כך גם ראינו כותרות בכמה מדינות אירופה שהציעו חקיקה שתגביל את תנועת המיילים אחרי שעות העבודה. נכון לעכשיו, נראה שהטכנולוגיה לא תעצור והקווים המטושטשים בין עבודה ופנאי לא יוחזרו. ולכן ניהול הזמן הזה מוטל עלינו ועלינו בלבד.

אם נבין שחיבור מתמיד הוא סוג של התמכרות, הרי שהדרך לעזור לעצמנו להתנתק היא לייצר עבור עצמנו גבולות. הזמן אינו אינסופי ולכן אם לא נגביל את הזמן שאנו מקדישים לעבודה או למחויבויות אחרות לא יישאר לנו זמן לפעילויות ומערכות היחסים החשובים לנו. לדברי נתן זלדס, טכנולוג בכיר העוסק כבר שנים במה שהוא מגדיר email overload, אנחנו מבזבזים כ 20% מזמננו בטיפול במיילים לא חשובים ושאר הפרעות בעבודה. תחשבו על זה, זה מקביל ליום עבודה שלם בשבוע! ולא, זה לא אבוד, לנתן אוסף גדול של טיפים הן לרמת הפרט והן לארגון. ביניהם להגדיר שעות מסויימות לקריאת מיילים ולא לעשות שימוש בתיבת הדואר הנכנס בתור To Do List. אני למדתי מנתן לפני המון שנים לא לעשות reply all במיילים, ולחשוב, באמת לחשוב, מי צריך להיות ברשימת התפוצה. ארגון גדול בארץ גילה לפני כמה שנים שעומס רב נובע מכך שרשימות התפוצה היו אינסופיות, כולם היו מצופים לדעת הכל. זה הפך לדיון תרבותי, האמנם? אולי אפשר לומר "אני אבדוק ואחזור אליך". לא תאמינו כמה עומס זה הוריד מרשימות התפוצה.

לשוודים, אגב יש מילה עבור התרבות הניהולית של שיווי משקל. הם קוראים לזה Lagom – או בתרגום חופשי "בדיוק מספיק". מדובר בתרבות השואפת לשיווי משקל בין צרכי הקבוצה לאלה של הפרט. זה כולל להגדיר שבוע עבודה של 40 או 50 שעות ולסמוך על העובדים שידעו להתנהל בתוכו. איך עושים את זה? מנהלים את סדרי העדיפויות במסגרת הזמן הנתון.

בסופו של יום אנחנו מנהלים את הזמן שלנו. בעבודה, סדרי עדיפויות ברורים יעזרו לנו לוודא שאנחנו עושים מה שחשוב, ומשחררים את מה שלא מגיעים אליו. למדו להגיד "לא" למה שאינו חשוב או מה שניתן להאציל לאחרים. זה נכון גם בעבודה וגם בבית, שם קוראים לזה לקבל או לקנות עזרה. וכן, גם בבית אנחנו מנהלים את הזמן שלנו. האם אתם יועדים על מה אתם מוציאים אותו? כל פעם שאנחנו בודקים מיילים בנייד זו בחירה שלנו וסביר להניח שלא כל מייל שמגיע דורש שנענה עליו מיד. ולא, לא חייבים לעבוד בערב או בסופ"ש. אנחנו בוחרים לעשות כן. זה אולי בסדר, אבל רצוי לוודא שאנחנו אכן בחרנו, ושאנחנו מודעים לכך שיש לנו גם יכולת לבחור לעשות משהו אחר.

בעולם הדיגיטלי, הרבה מהיכולת שלנו להתנתק קשורה בגבולות. ורק אנחנו נשים אותם לעצמנו. כשאתם בזמן "פנאי" או "בית" תתכוונו לכך. אם אתם תעריכו את הזמן הפנוי, גם הסביבה שלכם תלמד לכבד אותו.

הדורות המצטרפים היום לשוק העבודה מסתכלים אחרת לגמרי על נושאי בית עבודה. הם אינם מקבלים את ההפרדה בין עבודה לפנאי. בפוסט מאיר עיניים Twentysomething: Why I don’t want work/life balance משקף הכותב, מדור ה Y, את התפיסה הרווחת היום אצלו ואצל עמיתיו המגדירים הצלחה במונחים של קריירה וגם חיי בית ומשפחה, “גם” ולא “או”:

"הרעיון שצריך להפריד בין עבודה וחיים מרמז שהקריירה שלנו, שלוקחת את רוב שעות היממה, היא משהו שאנחנו צריכים פשוט לסבול כדי להגיע הביתה וליהנות מיתרת הזמן, בו אנו עושים מה שאנחנו באמת אוהבים. זו דרך נוראית לחיות."

תחשבו על זה. מעבר לשאלה איך אנחנו מנהלים את הזמן שלנו בין עבודה ובית, רצוי שנוודה קודם כל שאנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים.

  לינק לטור בגלובס ב 9.9.2015