Home»ארגונים»נשים מנהלות: תקרת זכוכית או רצפה דביקה?

נשים מנהלות: תקרת זכוכית או רצפה דביקה?

1
Shares
Pinterest Google+

על עבודה וקריירה כל יום רביעי בגלובס. והשבוע:

אולי זו לא תקרת הזכוכית שמונעת מנשים להגיע לתפקידים הבכירים ביותר, אולי זו דווקא הרצפה הדביקה שנשים חוששות להשתחרר ממנה?

נתחיל בסיפור. עבדתי לפני שנים רבות עם מנהל בחוף המערבי של ארה"ב. הוא חשב שהוא עושה לי טובה כשהיה קובע את השיחות בינינו לשבע בבוקר על פי שעונו, חמש אחה"צ אצלנו. אני תמיד דחיתי אותן לשעה מאוחרת הרבה יותר. הילדים היו אז קטנים ואני העדפתי לפנות את שעות אחה"צ והערב לבית ולקיים פגישות מאוחר אחרי שהלכו לישון. יום אחד התקשר וסיפר שאחת המנהלות בארגון שלו התפטרה מאחר והיא מתכננת להקים משפחה. רק מתכננת, ובשביל זה כבר הייתה צריכה להפסיק לעבוד מאחר ולא ראתה איך ניתן לשלב עבודה עם הורות. ואז אמר לי בהתייחסו לשעות המאוחרות של השיחות שלנו: "עכשיו אני מבין מה את עושה…"

...

נזכרתי בסיפור הזה השבוע, כשסיפר לי עמית על מה שהגדיר כבעיה – חוסר רצון של נשים בכירות ומצליחות להמשיך ולהתקדם בסולם הדרגות והתפקידים. הבטן מיד מגיבה לבחירה כזו. אם כבר יש לך נשים בכירות אז שלא ירצו להתקדם? איך נדבר על שוויון בשוק העבודה?

מחקר מרתק של המרכז לחדשנות טאלנט  Center for Talent Innovation  חקר את השאלה מה רוצות נשים בעולם העבודה וסימן חמישה דברים עיקריים.  על פי המחקר אנחנו רוצות קודם כל לפרוח, לשלוט בחיינו, להרגיש טוב. אחר כך  את התנאים להצליח לפחות כמו עמיתנו הגברים. במקום השלישי שתהיה לעבודה שלנו משמעות בעבודה, שנשאר מחוברות ל"למה" בחרנו בה. אחרי כן אנו מחפשות העצמה אישית אבל גם את היכולת להעצים אחרים ובמקום החמישי  להרוויח טוב.

המחקר בדק את הפער בין השאיפות לבין המציאות ומצא שאף שהנשים הבכירות מעידות על עצמן כעל שאפתניות, הן לא מחפשות קידום ולא רוצות את המשרות הבכירות ביותר. למה? בגלל תפיסה של הכוח כמשהו שמביא איתו מעמסה, מאבק, הקרבה.

זה לא מאד מפתיע אם חושבים על זה שרוב הסיפורים שאנו חשופים להם על נשים בעמדות בכירות מספרים על הקושי ולא על הסיפוק, על ההקרבה ורגשות האשם ולא על ההצלחות וההעצמה שמגיעים עם הכוח והמעמד. המחקר מצא שנשים רוצות כוח בכדי לעשות משהו עבור אחרים, וכשהן מגיעות לרמה מספקת בכדי לעשות זאת הן מאבדות את השאיפה ליותר כוח, הן אומרות לעצמן "הגעתי לאן שרציתי, עשיתי מה שהייתי צריכה, עכשיו אני יכולה להירגע."

אז אולי זו לא תקרת הזכוכית שמונעת מנשים להגיע לתפקידים הבכירים ביותר, אולי זו דווקא הרצפה הדביקה, זו שאנו חוששות להשתחרר ממנה?

לכל אחד מאתנו יש גרף קריירה. הוא לא לינארי, יש בו עליות ומורדות שהן תוצאה של גורמים רבים, חיצוניים ופנימיים, כולל החלטות קריירה שאנחנו מקבלים במהלך חיינו. כמעט בכל הגרפים שתמצאו ברשת אפשר לראות בבירור שהקריירה של נשים מקבלת האטה בשנים המקבילות בדרך כלל להגדלת המשפחה. רוב הנשים העובדות יודעות שיש תקופות בחיי העבודה שלהן, בהן הן נדרשות להפנות משאבי זמן ואנרגיה לבית, למשפחה, לילדים. ולפני שתציפו אותי בתגובות, כן, יש גם גברים שיגידו את אותו הדבר. ולמרות זאת, כפי שמראה מחקר שפורסם בירחון דצמבר 2014 של Harvard Business Review ובדק את המצב בקרב בוגרי ובוגרות Harvard במשך עשרות שנים, הנתונים עדיין מראים על פני דורות רבים שקריירה של גבר עומדת לפני זו של בת זוגו, ורוב הטיפול בילדים עדיין נופל על האישה.

אז איך זה קשור לגרף הקריירה? קודם כל, שנבין שבמהלך עשרות רבות של שנות קריירה, ישנן תקופות בהן אנחנו מגדירות "הצלחה" אחרת מקידום ומעמד. במאמר של הניו יורק טיימס מ 2007 The Opt-Out Revolution  הגדירה ליסה בלקין את הבחירה הזו של נשים בכירות על סף ניהול בכיר מאד, לא להמשיך ולהתקדם.

Women today have the equal right to make the same bargain that men have made for centuries — to take time from their family in pursuit of success. Instead, women are redefining success. And in doing so, they are redefining work. Success was about the male definition of money and power. There is nothing wrong with money or power. But they come at a high price. And lately when women talk about success they use words like satisfaction, balance and sanity.

בקריירה של אישה יש בדרך כלל כ 10 שנים קשות – איפה שהוא בין סוף שנות ה 20 וה 30 – אלה השנים בהן היא בונה את הקריירה, את המשפחה וגם את הבית. ארגונים שמשכילים להבין ולתמוך בשנים האלה בכל הצרכים של העובדות שלהם, יקצרו בסופן את הפירות כשבסוף תקופה מגיעה הזמן בו אפשר ורוצים להפנות יותר זמן ומשאבים לעבודה. אחד האתגרים העולים בשלב הזה היא היכולת לחזור לעבודה, אם עזבנו אותה.

סנדרה דיי אוקונור / צילום: רויטרס
סנדרה דיי אוקונור / צילום: רויטרס

בספרה של טינה זליג "דברים שהלוואי שידעתי בגיל עשרים" מדברת המחברת על הצורך לתכנן את העצירה הזו כחלק ממהלך הקריירה, וממליצה לשקול דרכים לשמור על היכולות ולפתח אותן "על אש קטנה" באמצעות פעילויות התנדבות למשל.  בספר יש דוגמא של עו"ד בשם סנדרה אוקונור Sandra Day O’Connor’s שלקחה פסק זמן לגדל את ילדה אבל הקפידה להתנדב בפעילויות שעשו שימוש בכישוריה המשפטיים והצליחה לחזור אחר כך כל הדרך לבית המשפט העליון.

אז בחזרה לשיחת הקריירה עם הנשים הבכירות. קריירה, זה מה שאנחנו בוחרים שתהיה. והיא צריכה להיות חלק ממכלול של חיים ולהתאים את עצמה לשינויים במהלך השנים. ולכן, אין שום בעיה עם החלטה שלא להמשיך ולהתקדם בנקודת זמן מסוימת, אם זה מאפשר לנו לקיים את האיזון הנדרש ולהמשיך לעבוד. מה שכן חשוב הוא להבין שלכל החלטה שלנו יש השלכות ואם נשכיל לתכנן גם את הירידות בקריירה שלנו, יהיה לנו סיכוי טוב יותר לתכנן את העלייה שאחריהן.

ואז, ערב אחד באמצע החיים, את מגלה שמשהו במרקם הזה של החיים שלך השתנה. הילד הגדול סיים צבא, הוא בדרך לטיול הגדול או שכבר חזר ממנו והתחיל ללמוד. השני תכף מתגייס, או כבר משרת. הקטן בתיכון והבית שקט. חודשים לקח לך להתרגל לחדרים הריקים, לקצב אחר בבית. לשעות שפתאום מאפשרות לך לקרוא או לראות טלוויזיה. לעובדה שאת יכולה לעשות ישיבה בערב מבלי לתאם זאת מראש ולצאת מאוחר מהעבודה מבלי שזה ידרוש ניהול של שלושה יומנים.

זו מתנה גדולה, לגלות שיש לך פתאום זמן לשים את עצמך במרכז. לאפשר לעצמך לבחון איך השלב החדש הזה בחיים שלך משפיע על המשך הקריירה, על ההגדרות המשתנות להצלחה, על המטרות שלך לשנים הקרובות, על מה את באמת רוצה לעשות ואילו חלומות הגיע הזמן שתרשי לעצמך לחלום, אולי אפילו להגשים.

עכשיו כשתבוא ההזדמנות אולי תשקלי להתחיל דווקא ב "כן". ותזכרי שהתפקיד שאת חוששת לומר לו כן, הוא התפקיד שימקם אותך בצמרת. ובניגוד למה שאנחנו בדרך כלל קוראות, החיים טובים בצמרת. אפשר להתמקד במה שחשוב, במה שאנחנו מאמינות, במה שאנחנו רוצות לקדם. העומס הוא לרוב עומס חיובי של עשייה, לא מתח של התמודדות. אחרים מתאימים עצמם אליך. זה לא מקום לחשוש ממנו, זהו מקום לשאוף אליו.