Home»חיפוש עבודה»בגיל 45 אפשר לכעוס אבל חייבים גם לתכנן

בגיל 45 אפשר לכעוס אבל חייבים גם לתכנן

0
Shares
Pinterest Google+

i'm sorry

רחל כתבה לי מדם ליבה ואני מודה לה על מכתבה הארוך. רחל פתחה את מכתבה כך:

 נירית שלום, אני קוראת מאמרים שלך וכועסת. 

רחל כועסת על השינויים בעולם העבודה, המתוארים בין היתר בראיון שפורסם בגלובס. אני מאד מצטערת שרחל כועסת על השינויים בעולם העבודה. הלואי ויכולתי פשוט לומר לה "סליחה, טעיתי, נעשה משהו אחר". אבל הקושי שלנו מול עולם העבודה המשתנה נובע מכך שעבודה בעתיד לא תראה כמו זו שהורגלנו אליה בעשורים הקודמים. ואלו מאיתנו שנמצאים באמצע הקריירה נותרים מול השינויים האלה עם הרבה שאלות וחששות לגבי היכולת שלנו להסתגל, לשרוד, לעבוד בסביבה הזו בעשורים הבאים של הקריירה שלנו, של הפרנסה שלנו.

רחל כותבת לי:

העולם מאד לא ידידותי לעובדים מגיל 45 ואילך… אין כמעט תזוזה של אנשים בדרגות ניהול ביניים ומעלה- כוון שהם יודעים שבחוץ אף אחד לא מחכה להם.. .מהצד השני אנשים צעירים שהתואר שלהם(כולל תואר שני) אינו במדעי המחשב , נאלצים לעבוד בשכר נמוך והם מתקשים לבנות את עצמם, ללא עזרה מאסיבית של ההורים. היות ולהורים עצמם אין ביטחון תעסוקתי, ולעיתים אחד מהם לא עובד- הם מתקשים יותר ויותר לעזור.

אנחנו, שהצטרפנו לשוק העבודה לפני שניים או שלושה עשורים, ציפינו שהקריירה שלנו תראה דומה לזו של ההורים שלנו. לימדו אותנו שאם נרכוש מקצוע והשכלה, הרי שנוכל לעבוד, אולי להחליף שניים שלושה מקומות עבודה, לטפס בסולם דרגות ושכר ואיפה שהוא בגיל שישים ומשהו לצאת לפנסיה בכבוד. קריירה.

אבל אז השתנה העולם. שינוי משמעותי, גדול, מורכב מאוסף של שינויים, כשהשינוי הכולל גדול מסך חלקיו. השינויים אינם נוגעים רק לעבודה. והם אינם כולם שינויים לרעה. קחו לדוגמה מה שעשה האינטרנט לצרכנים: היכולת להשוות מחירים, היכולת לשתף בשירותים. לא הכל רע. אם פעם חברה ישראלית הייתה מוגבלת על ידי המרחק שלה מהשווקים, הרי שהיום דרך האינטרנט יכולה גם חברה ישראלית להתחפש לחברה גלובלית, להעסיק ולמכור ברחבי כל העולם. לא הכל רע.

ובכל זאת, אלו מאיתנו באמצע החיים מבוהלים. לקחו לנו את הביטחון התעסוקתי, פתאום ניסיון ותארי תפקיד כבר לא מבטיחים לך הכנסה ויציבות ועל פנסיה בכלל אין מה לדבר. אז אפשר לכעוס. אבל אז צריך לקבל החלטה. מה עושים? מחכים שמישהו אחר יפתור לנו את הבעיה? או מבינים שהעולם השתנה ואם לא נתאים את עצמנו נשאר מאחור?

כי אפשר, אפשר להאשים את החברות ורחל כותבת:

חוסר היציבות הזו היא גם לרעת החברות – שנאלצות להשקיע הרבה כסף בהכשרה מתמדת של עובדים חדשים(אם המוצר מורכב ההכשרה לבדה יכולה להימשך מעל 4 חודשים). יש מחיר לגמישות תעסוקתית שבא לביטוי במשך הזמן שלוקח לעובד חדש להיות פרודוקטיבי בעבודה… אם חברות היו מוכנות להשקיע בערכים כמו נאמנות ואחריות מצידן לעובדים, היה נוצר אקלים ידידותי יותר בעולם העבודה.

אני בטוחה שמנהלים רבים בחברות יסכימו שקשה להם עם חוסר היציבות של העובדים וספרים רבים נכתבים עכשיו לארגונים כיצד להפוך להיות אטרקטיביים עבור העובדים מהדורות החדשים, אלו שאינם מחפשים יציבות תעסוקתית אבל כן דורשים ממקום העבודה שיפתח ויאתגר אותם. וארגונים מתמודדים בו זמנית עם מספר דורות שונים של עובדים, אשר להם ציפיות שונות ממקום העבודה. לכן ההנחה שהחברות יכלו, אילו רק רצו, לפתור את כל הדילמות הנוצרות מהשינויים ולהחזיר את המצב לקדמותו היא הנחה לא מציאותית. ממש כמו הנחה של חנות שכונתית שאולי המחוקק יחזיר את המצב לקדמותו וקניות באינטרנט יעלמו כמו אופנה חולפת…

רחל כותבת:

הרעיון של פרילנסרים כמודל תעסוקתי , מחדד עוד יותר את חוסר היציבות וחוסר הביטחון, פוגע מאד בביטחון הפנסיוני – כלומר יהיו לנו אנשים שהם עניים וחסרי ביטחון כלכלי בכל שנות העבודה וגם בתקופה בה יהיו פנסיה, כוון שהפנסיה שלהם תהיה קטנה.

פנסיה לא תהיה לנו, או לפחות לא מספיק כדי לסמוך עליה. אנחנו עוד בדור שיראה משהו מהמושג הזה, אבל בהסתכלות קדימה אם מושג הפנסיה ישרוד הוא יקבל משמעות אחרת לגמרי. פנסיה היתה אפשרית בעולם בו חסכת בין שלושים לארבעים שנה וחיית אחר כך עוד עשר. החדשות הטובות, אנחנו חיים יותר, בריאים יותר ורוצים לעבוד יותר שנים גם ממקום של הגשמה וסיפוק. החדשות הרעות, המודל הכלכלי של הפנסיה בדורות הקודמים לא תופס כאן. משהו אחר יצמח, זה יקח זמן. ואנחנו, אנחנו בדיוק בין שני עולמות ולכן הכעס והדאגה. לנו הבטיחו פנסיה לפני עשרים שנים. והיום כבר לא מבטיחים שתהיה מספקת. אז הדאגה מוצדקת וזה מוביל אותנו בחזרה לצורך להתמודד עם השינויים ממקום של חיפוש פתרונות ודרכי התמודדות.

העתיד שמצטייר הוא עתיד קשה, שצריך להלחם נגדו ולא לקדם אותו בברכה.

אני רוצה לומר לרחל ולכל מי שמרגיש כמוה שבדיוק בגלל זה התחלתי לפני למעלה משנה לכתוב את הבלוג הזה. אני אינני כותבת כאן כדי לקדם או לתמוך בשינויים. הם לא זקוקים לי, השינויים, הם מעבר ליכולת של מי מאיתנו, יחידים, חברות, ממשלות, לשלוט בהם. אני כותבת כאן כדי לנסות ולגזור עבורנו את מרחב האפשרויות שלנו בתוך כל השינויים. כדי שבכל שלב יעמוד לרשותנו כמה שיותר מידע ויאפשר לנו לתכנן את המשך הדרך שלנו. הכי טוב שנוכל.

בהצלחה רבה!