Home»מנהלים»כל יום עבודה הוא יום שנתנו מחיינו והיה רצוי שזה יהיה שווה

כל יום עבודה הוא יום שנתנו מחיינו והיה רצוי שזה יהיה שווה

0
Shares
Pinterest Google+

זה התחיל בתגובות. מצד אחד היו ששאלו אותי אם סיפורי המסע שאני מספרת על קריירה בין גיל 40 ל 50, האם זה אומר שאני לא מרוצה, מחפשת עבודה. מצד שני שאלו  אותי אחרים איך אני, שעובדת באותו ארגון כבר 23 שנים, יכולה לדבר על שינויי קריירה.

...

לא זה ולא זה. בעולם העבודה המשתנה אנחנו צריכים להכניס את עצמנו למרכז. אני, היכולות שלי, מה שאני יודע לתרום למי שיעסיק אותי, ואיך כל תפקיד כזה יתרום לקריירה שלי, לחיים שלי.

מאד אהבתי את הכתבה על דר דב ינאי בירחון Lady גלובס האחרון.

צריך לעשות סוויצ': לא למצוא עבודה אלא להמציא עבודה…לעבור מחשיבה של 'אני יושב פה על הספסל וחברות יבחרו בי'… לחשיבה אקטיבית ויצירתית של 'מה יש באמתחתי'…

בשיחה על כוס קפה עם חבר הנמצא בחיפוש אקטיבי אחר מקום עבודה חדש ראיתי השבוע כמה זה לא ברור. אותו חבר מחפש לעזוב ארגון בו אינו מרוצה ויודע כי מספר המשרות המקבילות בארגונים אחרים אינו מאד גדול. דיברנו על האפשרות להרחיב את המבט אל מרחב אפשרויות גדול יותר, תהליך שדורש שישאל את עצמו שאלות בדבר כיווני הקריירה הרצויים לו, מה באמת אוהב לעשות, איך היה רוצה לבלות את 20 השנים הבאות בקריירה שלו.

התגובה צפויה כי רובנו חווינו אותה. מה פתאום אוהב? רוצה? לבלות? אנחנו הרי צריכים לפרנס. ובכל זאת, אמר לי חברי, שאמר לחברות ההשמה שהוא פתוח לאפשרויות אחרות, במידה ויראו לנכון.

ואני שאלתי אותו, אתכם, את עצמי – מה פתאום להפקיד את האפשרויות בידי חברות ההשמה? מה האחריות שלי לאתר את מרחב האפשרויות? מהמסע שלי וכוסות הקפה עם עמיתים למסע כבר למדתי כי מרחב האפשרויות תמיד גדול מהנקודה המצומצמת אותה אנחנו רואים ממרחק. ואם נקרא את דבריו של דב ינאי, חובתנו להגדיר קודם כל לעצמנו ולסביבה מה יש באמתחתנו המקצועית ומכך לגזור למי אנחנו יכולים להביא ערך ואיך. זה קשה, אבל אם מסתכלים לאן הולך עולם העבודה אין מנוס מהמסקנה שלא תהיה לנו דרך אחרת. כבר כתבתי פה פעם שנגמרו הימים בהם שילמו לנו רק כי הגענו לעבודה בבוקר, שזה בעצם מה שמקבל היום כל שכיר, שכר על כך שהגיע למשרד. לכן כל אחד מאיתנו חייב לשים את עצמו במרכז, להבין מה הערך שאני מביא, למי ואיך. זה תהליך לא פשוט לאלו מאיתנו שרגילים למשכורת והוא דורש ללכת במורד השביל ולשאול שאלות שמאפשרות לנו להרחיב מבט ימינה ושמאלה עד שיתגלה לנו האופק הרחב יותר מהנקודה המצומצמת עליה אנחנו מתמקדים ממרחק.

המסע הזה לא קשור לאי שביעות רצון, לחיפוש עבודה, למעברי קריירה בין ארגונים. המסע הזה הוא המסע שלנו במורד השביל. הזכות לשים את עצמנו במרכז וכל הזמן, כל הזמן, לוודא שהצעד הבא לוקח אותנו קדימה, מאפשר לנו לזהות הזדמנויות, לעבוד ממקום של חדווה ולא ממקום של הכרח.

אחת מהמנטוריות שזכיתי להן במהלך השנים לימדה אותי ש:

Every day you come to work, you trade a day of your life. It better be worth it.

בגלל זה אני על השביל הזה ואין לי כוונה להפסיק ללכת אל עבר האופק…